במאמר הזה, אני רוצה לעסוק באחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד (מס׳ חולין קלט’ ב’), כזה שכולו רצוף רמזים ורעיונות עצומים. זהו הולך להיות מסע הגותי
לפני שנתיים בערב חג הפורים, הייתה לי הזכות להקליט פודקאסט מיוחד עם איש חינוך ועשייה משכמו ומעלה, חברי היקר והאהוב שר התפוצות עמיחי שיקלי. השיחה
לפני שבעים וארבע שנים, בתאריך י׳ שבט תשי”א – 17/01/1951 נפל דבר בישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון (חתנו של הרבי הקודם מחב”ד, רבי יוסף יצחק
זהו לא מאמר במבונו הערוך והמלא, אלא יותר סדרת נקודות רעיוניות שמהוות תרשים זרימה למחשבה נמרצת העוסקת בסוגיות יסוד של האותנטי לעומת הסיתנטי, הפנימי לעומת החיצוני, המופשט לעומת הממשי. הוא עוסק בעיקר בראייה אודות סיפורו של יוסף במצרים ואופן התמודדותו שם, ובהמשך בהתגלותו לאחיו ויחסיו עמהם. זאת מחשבה שהתלבנה בדעתי בחג החנוכה האחרון – תשפ״ד. ולכשיירווח אנסה להרחיב ולעלותו על הכתב כדבעי.
אתמול אחר הצהרים, זכיתי להעביר שיעור ושיחה ב”מרכז לחיים עצמאיים” ברח’ סן מרטין כאן ברושלים. מדובר במרכז שהוא למעשה בית לאנשים עם מגבלות, הדואג לשויון
הביטו בשתי התמונות הרצ”ב, מיצבתי אותן אחת ליד השניה, זו לעומת זו. התמונה הימנית בה נראים יהודים ישובים אצל העמוד כמעט על הרצפה, צולמה בתשעה
אמש בשעת לילה מאוחרת, הזוועה שברה שיאים. זה נראה שהיא ממש כרכה את גורלה בקו לינארי עם מזג האוויר. זה מתחיל במזג אוויר חם, עובר
במאמר קודם עסקנו בהרחבה באבחנה התיאולוגית העמוקה שבין ׳עדות׳ ל׳סיפור׳, אם בהקשרו הפרטני בעניינו של ליל הסדר, ואם בהקשר אמוני רחב ובסיסי יותר. במאמר זה,
היום יח׳ בניסן תשפ״ג, ימלאו 30 שנה להסתלקותו של אחד מגדולי ההוגים היהודים במאה עשרים. מי שניתן לראות בו כמשפיע ואפילו המעצב והמכונן של תנועת
בשבועיים וחצי האחרונים, אני נמצא בסוג של מסע מעבר לים, בעיקר בארץ המגף איטליה. הרבה חוויות אני חווה וסופג, ועוד ייקח לי זמן לעכל ולהבין