הספד יוקד שכזה (הרצ״ב בסרטון בקצה המאמר), כמו שתוכלו לשמוע כאן מפיו של הרב יצחק בר חיים – אחד מרבני גדוד נצח יהודה, דומני שעוד
ב-6 באפריל 1903 פרצו בעיר קישינב פרעות קשות ביהודי העיר. הפרעות פרצו בעקבות דם שהאשימה את יהודי העיר ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. מאות רבות
יש משהו מצמית באימת המוות. המחשבה שממש כאן, מעבר לפינה נמצאת החשיכה הגדולה של ההיעדר. של משהו שכולו בלתי נודע, חלל של רִיק אינסופי. המחשבה
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
חג הפסח השנה הבעל”ט – תשפ”ד יהיה שונה מאוד מהרבה מאוד פסחים שקדמו לו. יהיה בו משהו שהוא בעיניי לא פחות מהיסטורי. כי מעבר לעובדה
הימים הם באמת היסטוריים. כפי שכבר כתבתי ימים ספורים לאחר השביעי באוקטובר, אנחנו עוד רחוקים מלהבין באמת את הממד האֶפִּי המובהק של התקופה הזאת שאנו
אתמול בשעות המאוחרות של הערב, ההמון צבא כאן בשכונה על הרחובות. זרם עצום של אנשים, עם הרבה מאוד זעם קדוש בעיניים, פשט על הרחובות. הלפידים
בוקר אחד, ימים ספורים אחרי האסון הקשה בתולדותינו בשביעי לאוקטובר, התהלכתי ברחובותיה השוממים, האבלים וחפויי הראש של עירי האהובה והשוקקת ירושלים. קשה היה להכיל ואפילו
השבת זכור הקרובה, הולכת להיות היסטורית. אחרי עשרות רבות של שנים, כשיהודים יקראו בשבת הזאת על זיכרון מחיית עמלק, הם יחושו בכך לגמרי בנוח. שום
ביום שישי פרסם העיתון “ג’רוזלם-פוסט” סקר נרחב שנעשה בקרב אזרחי ישראל, ובו עלה ממצא מדהים ולפיו כשליש מאזרחי ישראל אומרים שאמונתם דווקא התחזקה בעקבות המאורעות
