״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים..״ זהו בעיניי אחד הפסוקים המרגשים בתורה. האופן שבו בתחילת תיאורה של
יש משהו בלעמוד בבית קברות – בהלוויה צבאית, שמוציא מהמשתתפים את המקומות הכי ראשוניים ובסיסיים בנפש האדם. צדדים ואמירות שביום היום המצוי שלנו, נשמעים לנו
במשך הרבה מאוד זמן, הקפדתי בשנה האחרונה, ללכת מידי מוצ”ש אל אירוע התמיכה בחטופים ובמשפחותיהם שמתקיים על בסיס שבועי בסמיכות למקום מגוריי – כאן ברחובה
מבוא: בשנה שעברה, זכיתי לקיים התוועדות מיוחדת בליל ‘זאת חנוכה’ – נר שמיני של חנוכה. באותו אירוע דיברתי ארוכות את המאמר המתומלל המופיע כאן. הימים
“כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ” (ירמיהו לא’ טו׳) רחל מבכה על
הנפש כבר לא עומדת בזה, הלב האנושי על סף קריסה. כמות ההלוויות, האובדן והתוגה האינסופית. אסון רודף אסון, טרגדיה אחר טרגדיה. השמות, הפנים, המשפחות, הילדים,
עמוס היה היום בהר הרצל בירושלים. הוי כמה עמוס, אתם אפילו לא מתארים לעצמכם. אפילו במושגים של ההר הזה בשנה האחרונה, שבו הוא כנראה נהיה
יש רעיון נפלא שמופיע במהר”ל בספרו נצח ישראל, שבו הוא מטעים מדוע אנו מזהים את הסוכה כ”סוכה נופלת”, שזה כידוע ביטוי שמיוחס בראש ובראשונה אל
אנחנו מצויים ממש ברגעים האחרונים של יום הכיפורים, זמן שמהווה חיתום לא רק של היום הזה, אלא של הימים הנוראיים כולם. ההבדל בין כתיבה לחיתום,
״וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹםוּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָוְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵדוְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר