הדם של הנער יוסי אייזנטל ז”ל הוא בראש ובראשונה על ידיהם של מי שעשו את החברה החרדית כפי שהיא מתגלית בשנתיים האחרונות, למרחב סביבתי של
ושוב חג חנוכה בניכר. ושוב קר באמת בחג הזה. ושוב לחגוג את חנוכה זה מעשה זר, שונה, אחר. לא באמת משתלב עם האורות הנוצצים של
המאמר מספק סקירה על כ”ט בנובמבר 1947, היום בו האו”ם אישר את סיום המנדט הבריטי ואיפשר את הקמת מדינת ישראל, תוך הדגשת הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארצו. באופן פלאי, באותו יום ממש התבצעה רכישת המגילות הגנוזות הראשונות על ידי פרופסור אלעזר ליפא סוקניק עבור האוניברסיטה העברית, אירוע שנחשב לבעל חשיבות לאומית עצומה. המסמך מתאר את גילוי המגילות במקרה על ידי נער בדואי במדבר יהודה ואת שרשרת העסקאות שהובילה אותן לבסוף לידיים יהודיות. הכתוב מדגיש כי המגילות הן עדות מופתית לחיים היהודיים הענפים שהתקיימו בארץ לפני החורבן, ובכך מחזקות את הקשר בין העם לארצו עם הקמת המדינה. הטקסט מסיים בתחושת נס ומשמעות שמיימית של צירוף האירועים ההיסטוריים הללו באותו יום.
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
את יום השואה הזה תשפ”ה, אני מציין סמוך ונראה לביקור רב העוצמה שזכיתי בו, אך לפני שבועות ספורים בעיר סלוניקי שביוון. נסעתי לשם עם צוות
אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים
הספד יוקד שכזה (הרצ״ב בסרטון בקצה המאמר), כמו שתוכלו לשמוע כאן מפיו של הרב יצחק בר חיים – אחד מרבני גדוד נצח יהודה, דומני שעוד
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.