בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
את יום השואה הזה תשפ”ה, אני מציין סמוך ונראה לביקור רב העוצמה שזכיתי בו, אך לפני שבועות ספורים בעיר סלוניקי שביוון. נסעתי לשם עם צוות
היום הוא כט’ בנובמבר. היום ההיסטורי שבו לפני 77 שנים, אישרה עצרת האומות המאוחדות את סיומו של המנדט הבריטי – והקמתה של מדינת ישראל בארץ
אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים
הספד יוקד שכזה (הרצ״ב בסרטון בקצה המאמר), כמו שתוכלו לשמוע כאן מפיו של הרב יצחק בר חיים – אחד מרבני גדוד נצח יהודה, דומני שעוד
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
אתמול פרסם איש נאלח במיוחד בשם אורי ברייטמן (שהוא כנראה סוג של מישהו שנחשב לאחד מראשיה הקיצוניים של מחאת קפלן) תמונה מחרידה בנבזותה, שבה נראה