השואה

המאמר בוחן את מהות הקדושה ביהדות, המוגדרת לא רק כמושג נשגב ומרוחק אלא כנוכחות ממשית המתקיימת בתוך הקהילה האנושית, ובפרט במניין של עשרה. המחבר מסביר כי תפילת הקדיש משמשת ככלי להורדת הקדושה אל המציאות היומיומית והחברתית, גם במצבים של אובדן ומוות המאיימים על לכידות הקולקטיב. דרך הקישור ליום עשרה בטבת, המאמר מציג את נצחיות עם ישראל כערובה להמשכיותה של השכינה בעולם לאחר חורבן המקדש. יום זה, שנקבע כיום הקדיש הכללי, מסמל את הניצחון הרוחני של הזיכרון על פני ואקום הקדושה שנוצר בשואה. בסופו של דבר, המקורות מדגישים כי הקדושה תלויה בדיאלוג החי שבין האל לעמו ובנכונותו של הציבור לאשר נוכחות זו בחייו.

הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו, יהודי קשיש אחד

המבנה העצום שליד אגם הדוצנטייך שבנירנברג נראה מוזנח אך מרשים מאוד. הוא דמוי פרסה ענקית בקוטר 250 מטרים, הקומה התחתונה שלו כולה אכסדרת עמודים, בראש

יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.