מחשבות נוגות ליום השואה תשפ״ה – כהמשך למסע בעקבות קהילת יהודי שלוניקי שביוון
את יום השואה הזה תשפ”ה, אני מציין סמוך ונראה לביקור רב העוצמה שזכיתי בו, אך לפני שבועות ספורים בעיר סלוניקי שביוון. נסעתי לשם עם צוות
את יום השואה הזה תשפ”ה, אני מציין סמוך ונראה לביקור רב העוצמה שזכיתי בו, אך לפני שבועות ספורים בעיר סלוניקי שביוון. נסעתי לשם עם צוות
לפני שש שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות.
הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו. יהודי קשיש אחד
בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או
מבוא: מאמר זה עוסק בטיבה של הקדושה ואופן הופעתה בקיום היהודי לדורותיו. בייחוד נתייחס לעניינה של תפילת הקדיש ומקומה במסורת היהודית, כתפילה הנשאית אחר אדם
המבנה העצום שליד אגם הדוצנטייך שבנירנברג נראה מוזנח אך מרשים מאוד. הוא דמוי פרסה ענקית בקוטר 250 מטרים, הקומה התחתונה שלו כולה אכסדרת עמודים, בראש
בתאריך ה10 לנובמבר מציין העולם היהודי את אחד האירועים הנוראיים בתולדותיו, מה שמוכר עד היום כ״ליל הבדולח״ (או בעגה הגרמנית Kristallnacht – קריסטלנאכט). הלילה שבו
בערב ראש השנה תש״ג 1942, בשיאה של מלחמת העולם השניה, והשואה המחרידה שפקדה את יהדות אירופה בימי האימה והזעם ההם, נרצח אחד מדמויות ההוד של
“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.