שבוע טוב – ועוד איזה שבוע טוב! הבוקר, שבת פרשת ניצבים, התפללתי במניין המתקיים באודיטוריום שבבית הספר אוולינה דה רוטשילד – כאן בשכונת רחביה בירושלים.
בשני המאמרים הקודמים, עסקנו בהרחבה בהארתם של שתי פרשיות אלו של קריאת שמע, כמייצגות של שני הרבדים של האמונה, האידיאלית מחד והיישומית מאידך. בפרק זה
בשלושת המאמרים האחרונים, עסקנו בהרחבה בעניינם של שתי הפרשיות של קריאת שמע, ואיך הם מביאות לידי ביטוי את גרסת האמונה המסוימת המוכמנת בהם. זאת לצד
פרולוג: חסידות חב״ד והעם היהודי כולו ציין היום ג׳ תמוז תשפ״ד – שלושים שנה לאותו היום המר והנמהר ג׳ תמוז – תשנ״ד שבו הסתלק לעולמו
אז איפה היה אלוהים בשואה? מי מאיתנו יודע עד מה? אך נראה לי שאני דווקא יודע בהיכן הוא היה גם היה, בליל יום הכיפורים של
לפני שש שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות.
בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
בוקר אחד, ימים ספורים אחרי האסון הקשה בתולדותינו בשביעי לאוקטובר, התהלכתי ברחובותיה השוממים, האבלים וחפויי הראש של עירי האהובה והשוקקת ירושלים. קשה היה להכיל ואפילו
ביום שישי פרסם העיתון “ג’רוזלם-פוסט” סקר נרחב שנעשה בקרב אזרחי ישראל, ובו עלה ממצא מדהים ולפיו כשליש מאזרחי ישראל אומרים שאמונתם דווקא התחזקה בעקבות המאורעות
אמש הייתה בידי הזכות להשתתף באירוע מלאות שלושים להירצחו של יהודה בכר ז״ל, אחד מאותם כ1300 קרבנות שנרצחו באותו יום מר ונמהר של שמחת תורה