את הסיפור הבא אני כותב בדמע ממש. קשה לי בכלל להעביר במילים את סערת הרגשות שאני מצוי בה בשעות אלו, אחרי היוודע דבר פציעתו הקשה
מאמר זה המובא כאן במלואו – ככתבו וכלשונו, הוא הקדמה לספר ׳אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה׳ – מחשבות ורעיונות בימי זעם וסופה – מלחמת חרבות ברזל. שהוא יומן מחשבות רפלקטיבי, שנכתב בשנתיים האחרונות, החל מהטבח המחריד בשמחת תורה תשפ”ד (7 באוקטובר 2023) והמלחמה הקשה שפרצה באותו יום נוראי – ועודנה נמשכת עד עצם היום הזה. היו אלו אירועים אשר היוו נקודת מפנה דרמטית בתולדות העם היהודי, הקרובים בדוגמתם רק לשואה במאה הקודמת. חיבור זה בוחן את ההשפעה העמוקה של אירועים אלו על התודעה והנפש, ומבקש למצוא בהם משמעות ופשר. במאמר זה, מוצעת השוואה בין חווית המלחמה למעמד הר סיני, ובכך כי שניהם מהווים אירועים מעצבים המגדירים מחדש את מצב האומה. כמו״כ מתייחס למזמור כז׳ הידוע במילותיו הפותחות ׳לְדָוִד ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי׳, ומאיר את מילותיו של פרק זה, כמקור לתקווה והתמודדות מול השכול ואימת המלחמה, תוך דגש על מציאת יציבות וביטחון בקודש אל מול הארעיות והפחד. כך גם מודגשת החשיבות במציאת משמעות ותקווה דווקא בעיצומה של המלחמה. אתם מוזמנים לצלול פנימה.
המאמר בוחן את משמעות המושג “בית” בהקשר היהודי, החל מחורבן בית המקדש ועד למלחמה העכשווית בישראל. הוא מתאר את הבית כמקור הגנה ותחושת שייכות עמוקה, המהווה בסיס לקיום הפרטי והלאומי. המאמר מקשר את ירושלים ובית המקדש לנקודת המוצא הקיומית והרוחנית של עם ישראל, ומדגיש את תפקידם כמרכז של אחדות, הכלה ואהבה. לבסוף, הוא דן באירועי השבעה באוקטובר כ”חורבן הבית” המודרני, ומציג את הלכידות הלאומית ואת הצורך הקריטי בהחזרת את החטופים כדרך לשיקום וחיזוק ה”בית” במובניו השונים.
המאמר בוחן את מושג הנקמה והגאולה ביהדות, במיוחד לאור אירועים קשים המעוררים רגשות עזים. הוא מנתח שני מקרים מקראיים מרכזיים מפרשות מטות ומסעי: נקמת ישראל במדיינים ודין גואל הדם. הניתוח מדגיש את ההיתר ואף החיוב לנקום, אך במקביל מזהיר מפני נקמה הנובעת מזעם אימפולסיבי, ומצביע על הצורך במסגרת חוקית וצבאית שתאפשר את ביטויה הנכון. לבסוף, המאמר מקשר בין הצורך האנושי בנקמה לבין השאיפה לגאולה, תוך דגש על חשיבות הסדר והחוק כמנגנון לביטוי רגשות אלו באופן מוסרי ובונה.
פרולוג: מאמר זה נכתב לאורכם של 12 ימי המלחמה ׳מבצע עם כלביא׳ -שאך זה עתה הסתיימה, בין ישראל לאיראן. מערכה צבאית מופלאה, שהייתה הרבה יותר
ניצחון הוא דבר מדהים, אין דבר מתוק הימנו. פוטנציאל הניצחון הוא עצום. קל וחומר כאשר מדובר בניצחון כ”כ חד וברור, ועוד כנגד מדינה ענקית, כזאת
הימים הם באמת דרמטיים – בקנה מידה תנכ”י. לא יהיה זה מופרז לראות בהם כמכוננים בתולדות ישראל – בעת החדשה. הם ללא ספק ייחרטו עוד
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁתעֹצֶם הַיָּמִים,וּבְעָתָתָם: הִנֵּה תֵּכֶףיֵרֵד הַלַּיְלָה הָאָרֹךְהֲרָצוֹא וְהַשּׁוֹבוְהַחוֹזֵר חָלִילָההַפַּחַד וְאֵימַת הַלֹּא נוֹדַעיַחְזְרוּ וְיַעַטְפוּ אֶת כֻּלָּנוּהֶמְיַת חַשְׁרַת הַלַּיְלָהתִּשְׁמַע בִּבְעָתַת הַהַמְתָּנָהוְהָעֲיֵפוּת וְהַיְּגֵעוּתשֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת שֹׂבַע; וּדְמָמָה דַּקָּה
טוב מאוחר מלעולם לא. באיחור מה, אני משתף כאן את המאמר המיוחד שכתבתי השנה לחג השבועות. המאמר עוסק בעניינה של האנטישמיות ושורשיה. והזיקה המתקיימת בינה
לפני למעלה משבע מאות שנה – בעיר רוטנבורג שבגרמניה, נתפס על ידי השלטונות הגרמניים אחד מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים, רבי מאיר בן ברוך –