בואו ונקרא לילד הזה בשמו ללא כל הצטעצעות מיותרת, השואה היא ללא ספק הדבר החיובי ביותר שקרה לתנועה הציונית. נקודה. או במילים אחרות, החיובי ביותר
את הסדר הציבורי שערכתי אמש (כמדי שנה, בעשור האחרון), פתחתי בהצגה בפני קהל המשתתפים, מסמך שהוא בעיניי מופלא ומצמרר כאחד, שלאחרונה היתה לי הזכות לרכוש
את מאמר זה ברצוני להקדיש לאחת הדמויות המרתקות בתולדות מדינת ישראל, הרב שלמה גורן. מי ששימש בשנות השישים כרב הראשי לצה״ל, ולאחר מכן כרב הראשי
מצד אחד, אני לא יכול להכחיש שאכן היו לי אמש ובייחוד היום בבוקר, תחושות של שמחה וסיפוק. אחרי לא מעט זמן שבהם כיהנה כאן ממשלה
אז הנה הבוקר אנו שוב ביום בחירות. פעם חמישית בשלוש השנים האחרונות. כמה שזה מייגע, מעייף, ואפילו מייאש. המציאות הפוליטית הישראלית הבלתי אפשרית, דוחקת אותנו
העיסוק בזיכרון ואופן הנכחתו בהוויה הלאומית והפרטית, הוא אולי ההמצאה היהודית הגדולה והמשמעותית מאז ומעולם. העם היהודי כמו נולד עם זיכרונו. כל סיפור גלות מצרים