על הרֵעוּת ותחושת הסולידריות שהולכת ונשחקת עד דק. מחשבות נוגות ביום קשה
אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים
אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה
הספד יוקד שכזה (הרצ״ב בסרטון בקצה המאמר), כמו שתוכלו לשמוע כאן מפיו של הרב יצחק בר חיים – אחד מרבני גדוד נצח יהודה, דומני שעוד
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
אתמול פרסם איש נאלח במיוחד בשם אורי ברייטמן (שהוא כנראה סוג של מישהו שנחשב לאחד מראשיה הקיצוניים של מחאת קפלן) תמונה מחרידה בנבזותה, שבה נראה
אמש בשעת לילה מאוחרת, הזוועה שברה שיאים. זה נראה שהיא ממש כרכה את גורלה בקו לינארי עם מזג האוויר. זה מתחיל במזג אוויר חם, עובר
אמש, בשעה מאוחרת בלילה, עליתי לשיחת ועידה מרובעת, שבה השתתפו ארבעה אנשים, אשר לפחות שניים מהם קשורים מאוד לכול הסיפור של הרפורמה המשפטית. היתה זאת
“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה