במאמר קודם עסקנו בהרחבה בדברי חכמים במדרש אודות בריאת האדם וטיבו הדואלי – האופן שבו מידות האמת והשלום שוללות באופן גורף את בריאתו באשר הוא
את המאמר הזה ברצוני לפתוח בסיפור נפלא המופיע בתלמוד, אודות חוויתו הייחודית של הכהן גדול ביום הכיפורים: ‘תנו רבנן אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק
מאמר זה דן בנושא התשובה כנגד חטא ההיבריס, המוגדר ככישלון שנובע מתפיסה עצמית כוחנית ונרקיסיסטית של האדם. הטיעון המרכזי במאמר הוא, כי האדם יוצר אשליה של שליטה וכוח המביאה אותו לידי התרסקות, והתשובה היא תהליך דה-קונסטרוקטיבי המפרק את הנרטיבים הכוזבים הללו. באמצעות שפה חדשה של זהות והכרה בעליבות הקיומית מול הנשגב, האדם נדרש להקריב את גאוותו (“פרים שפתינו”) ולזנוח את הרעיון שמעשיו הם מקור הישועה. המאמר מדגיש את הגאווה כעבודה זרה, וכתשובת משקל, את ההכרה בצניעות כדרך הראויה אל הברית ואל פריחה והצלחה הבלתי אכזבת, כפי שמובטח בדברי הנביא.
המאמר בוחן את רעיון התשובה מנקודת מבט אופטימית וקוסמית, השונה מהתפיסה המקובלת. הוא מתמקד בכוונת האדם בראש השנה, לפנות אל האל, לא למען גאולתו האישית, אלא למען כבוד אלוהים בעולם. המאמר טוען כי התשובה מתחילה דווקא בהכרה במשמעותיות של הבריאה ובנוכחות האלוהית שבה, כאשר רק לאחר מכן הוא פונה אל תיקון המעשים הפרטיים. המאמר משתמש בתפילות הסליחות וראש השנה כדוגמאות לכך כי הביטחון בגאולה נובע מתפיסה זו. הדיון מגיע לשיאו בניתוח תפילת משה לאחר חטא העגל, המדגישה את החשש מכבוד השם בעולם, ולא רק מגורל עם ישראל.
המאמר בוחן את המוות, טומאה וטהרה בהקשר דתי, במיוחד לאור פרשת חוקת. הוא מנסה להסביר את הסלידה הדתית ממושג המוות והתפיסה שהמוות גורם לטומאה, בניגוד לחיים שהם טהרה. המקדש מתואר כמרחב טהור לחלוטין שמבטא את הדחייה המוחלטת של המוות והסופיות, ומייצג את החיים הנצחיים והמשמעות. תהליך הטהרה, אף על פי שנראה אבסורדי, נתפס כפעולה שמחזירה את האדם לתפיסה של חיים אינסופיים, תוך דחיית תחושות הציניות והספקנות הקיומית. לבסוף, המאמר מרחיב את מושג הטומאה והטהרה מהמקדש אל הבית והאינטימיות, כמרחבים שגם בהם יש לשמר את הטהרה מהמוות, ואל מושג טהרת המשפחה כביטוי לחזרה למקור החיים.
מאמר זה עוסק בפרשנות תיאולוגית למחלוקת שבין קורח ועדתו למשה רבינו. הוא מנסה להתחקות אחר השורשים הרעיוניים של אותה תפיסה שבשמה התקומם קורח כנגדו מעמדו של משה רבינו, ביחס שבין האלוהים לאומה היהודית, ואיך הדברים נוגעים ומשפיעים על האתיקה והמחויבות הנגזרת מאותה התייחסות ויחסי גומלין.
מאמר זה מתמקד בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, המהווה את ליבת תהליך הכפרה היהודי בתקופת בית המקדש, כפי שמתואר בפרשת “אחרי מות”. הטקסט בוחן את ההיבטים המסתוריים והחידתיים של עבודה זו, כולל מגבלות הכניסה לקודש הקודשים ואת תפקידו של הענן בגישה מותרת. הוא מנתח את הליך הכפרה, המתחיל בכפרה האישית של הכהן הגדול, ומסביר כי הכפרה מתייחסת במיוחד לטומאה הפוגעת בקדושת המקדש כתוצאה מחטאי ישראל. בנוסף, המאמר מקשר את נושא הכפרה לשאלות פילוסופיות יסודיות אודות הבחירה החופשית והאחריות האנושית אל מול הידיעה וההשגחה האלוהית, וטוען כי יום הכיפורים מאפשר הגדרה מחדש של היחס בין האנושי לאלוהי. המסע התיאולוגי הזה מציג את יום הכיפורים כהזדמנות לטהרה והתחדשות באמצעות כינון מחדש של מערכת יחסים זו.
פרשת השבוע – תרומה, עוסקת בהוראה על הקמת המשכן ויצירת האפשרות להשכנתו של האלוהים בתוך בני ישראל – ובכך למעשה להבטיח את גילויו של אלוהים
אנחנו מצויים ממש ברגעים האחרונים של יום הכיפורים, זמן שמהווה חיתום לא רק של היום הזה, אלא של הימים הנוראיים כולם. ההבדל בין כתיבה לחיתום,