ירושלים בעבורי, היא אמביוולנטית בהגדרתה. היא מעוררת בי סוגים שונים, ואף מנוגדים, של מחשבות והתייחסויות. זאת עיר שקבעתי בה את מגוריי זה למעלה מ15 שנה, לצד שורשים משפחתיים עמוקים הנטועים בעיר הזאת בכל זאת, תשעה דורות בירושלים זה לא משהו שבא ברגל (משפחתי, משפחת הרשלר הייתה עלתה לירושלים מהונגרי, בעליית תלמידי החת״ס, אי אז במחצית הראשונה של המאה 19. היא אף נחשבת עד היום, כאחת המשפחות ה’ירושלמיות’ היותר טיפוסיות ומוכרות). כך שנראה לי שזה יהיה אך טבעי, שאראה את עצמי כבשר מבשרה של העיר הזאת. ולפחות בעבור מי שקורא אותי לאורך זמן, לבטח איכשהו יודע אודותיי, כי כאשר אני מחובר למשהו, תהיה הסיבה אשר תהיה, הרי שהקונפליקט כמעט תמיד יימצא שם אינהרנטית.
התמודדותי עם העיר הזאת ועם צדדיה ורבדיה השונים, נוכחת כמעט על בסיס יום-יומי. וכשם שהתמודדותי עם עולם הדת והמסורת בכלל, נושאת בחובה אופי של יחסי רצוא ושוב, אהבה-עזה לצד רתיעה והסתייגות, של אי אפשר עם, אך באותה מידה גם אי אפשר בלי, כך הם הדברים בדיוק ביחס אל העיר הזו, ירושלים. עברתי לעיר הזו אחרי תקופת מגורים במקומות שונים בארץ ובעולם. המקום האחרון שבו התגוררתי היה תל אביב, עיר שאני אוהב באמת, ואף בא אליה לאחרונה כמעט דבר יום ביומו. אך מה שהקשה לי באמת לתקוע את מגורי הקבע שלי בתל אביב, הייתה העובדה שיש בה משהו פשוט, הכול בה גלוי וכמו נמצא לעין כול. מאוד ברור מיהם אנשיה, מהי תרבותה, ערכיה, אופייה וצביונה. אם תרצו, זאת עיר דטרמינסטית. עיר שכולה פְּשָׁט. הכול גלוי וידוע, צפוי ומוכר, כמה היא נעדרת סוד וממד של פנים. ושכך הם פני העיר, כמה קשה לחדש בה, לחצוב ולגלות בה משהו חדש, אחר, שונה ומרתק.
ואם לחבר את הדברים לנאמר לעיל, תל אביב זו דווקא עיר שאני לא מסוגל לשנוא. שום דבר בה, לא מתאגר אותי במשהו אחר ושונה. הPaece and love שלה כמו מרוח בכל פינה אפשרית שלה (טוב, בדרום העיר המצב קצת שונה, אבל לא נדקדק בקטנות). אז נכון, אני יודע שיש משהו מכליל וקצת אולי אפילו סטריאוטיפי בהסתכלות הזו על תל אביב – העיר העברית הראשונה (ודווקא כותב השורות יכול להעיד על מובלעות מרתקות של עושר ורוח תרבותי ואף רוחני בעיר הזו), אך עדיין דומני כי בוודאי בהשוואה לתחושת המיסתורין והקסם שירושלים מעניקה לבאים בשעריה, אפשר לראות בתל אביב (כארכיטיפ), כעיר שהיא על טהרת הפשט. לטוב או למוטב.
היה זה כבר הפילוסוף הגרמני רודלוף אוטו בן המאה 19 (וראשית המאה 20) שזיהה את הקדושה כאותה חוויה של ‘נומינוזים’. היינו, של יראה ופליאה, התפעמות והתפעלות, שהאדם המאמין חש בעמידתו אל מול הקודש, בנוכחותו לעומת הנשגב. אוטו מדבר על התחושה המצמיתה שבן האנוש חש אל מול מה שהוא קורא אותו: ה’אחרות המוחלטת’, זאת הגלומה בנוכחות האלוהית. משהו שהוא זר, שונה ואחר לחלוטין מכל מה שהוא מכיר ויודע מהעולם המוכר והידוע לו. אותה ההזרה המובנית בינו לבין הקודש, היא חוויה שאין עמוקה ופנימית הימנה, היא נושאת בחובה את הלב הפועם של החוויה הדתית – מטאפיזית, והעמידה אל מול האל.
אז זאת דומני סיבה נוספת לראות בה ירושלים, עיר קודש במובן היותר עמוק. ירושלים זאת עיר שלעולם יש בה משהו שונה ואחר ממה שהורגלת אליו, יודע בו בחייך היומימיים, המוכרים והשגרתיים. היא רצופה בפינות של קסם וסתר המדרגה. סוגה ברבדים לאין מספר. אין ערוך לסודות הקדומים שהיא אוצרת בין שביליה ואבניה. ואולי, באופן פרדוקסאלי, דווקא זה מה שעושה אותה לכזאת ׳עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו׳, הטרוגנית ואפשרית כל כך, בעבור מנעד כה גדול ומגוון של דתות, עדות, ואוכלוסיות שונות. כול אחד כמו מתוודע בה לאיזשהו סוד מסוים הרלוונטי ונוגע ייחודית אליו, מתוך תמהיל אינסופי של הלכי מחשבה ורוח. אך בו זמנית, לעולם תישמר בה בירושלים, תחושת הַמֵּעֵבֶר, האֲחֵרוּת ההיא שלעומתך. זאת שבהגדרה ממוצבת מחוץ לטריטוריית הנוחות שלך. ובאומרי ‘לעומת’, כוונתי אף לעתים במובן היותר פשוט של המילה, ממש השכן בדלת שמולך. כן, כזאת היא ירושלים, עיר שלעולם יש מה לדרוש ולחשוף בה, להתוודע ולגלות, אך לא פחות מכך, לחדש ולהתחדש.
וכמה יפה מה שדרשו בה חכמים על הכתוב בספר ירמיהו: ‘צִיּוֹן דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ, מכל דבעי דרישה׳ (סוכה מא׳ א׳). את ציון יש לדרוש. ובהקשר זה, המילה דרישה משמשת במשמעות כפולה: בקשה וחקירה. צריך לרצות את העיר הזה, לבקש אותה, לבוא אליה מסוקרנים, מוכנים ופתוחים להתוודע אל סתר מדרגותיה, אל מה שהיא מכמינה בינות לאבניה, בסבך שביליה הגלויים והנסתרים. אך בו זמנית, יש גם לדרוש אותה, במובן של דרישה וחקירה. היינו, במובן של לא להסתפק במה שהיא מספרת לצופה בה ברמת הפשט, הגלוי והנראה לעין. או בקיצור, לא לקחת אותה במובנה הטריוויאלי, הפשוט והמיידי, אלא להמשיך לעולם לפלפל בה, לצלול אל תוכה ולדלות ממעמקיה אות אוצרות הרוח הספונים שם בין רגבי אדמתה. כך עוברת הדרך לליבה של ירושלים של מטה אך באמצעות החתירה והדרישה המתמדת אל הספירה המֵעֵבֶר – ירושלים של מעלה. אם נרצה, אנחנו צריכים להיות מאוד סקרנים בנוגע אל המעלה, בשביל לבוא באמת בשערי המטה.
זהו סודה של ירושלים, סודה של האחרות הזו, תחושת דואלית של ביתיות וזרות כאחד, שחש מי שבא בשעריה. וכמה יפה לקרוא בה עפ”י האמור, את מאמר הכתוב : ‘אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ’ (תהילים נה׳ טו׳). המתקת הסוד (ל’ הצפנה) היא בבסיס אופיו ההוויתי של בית האלוהים, היא זו שבהכרח מייצרת את ה’הליכה ברגש’. היינו, תנועה במרחב שיש בו ממד של זרות וריחוק, משהו שאמנם פוגם בתחושת הביתיות, אך מעצים שבעתיים את עומק ההתייחסות אל הנשגב הטרנסצנדנטי.
זאת הדרישה האמורה להיות בעדנו ככלי נפלא כשאנו מביטים בה בירושלים, לפעמים גם בכיעורה ואפילו בשממונה. להמשיך ולראות בה את מושא תקוותנו, הלב החי והפועם של האומה היהודית. כך אנו למדים בתלמוד (מס׳ מכות כד׳ ע״א) הייתה גם הפריזמה המופלאה של הדרשן האולטימטיבי, גדול חכמי ישראל בכל הדורות, רבי עקיבא, בעת שטייל עם חבריו החכמים. כי בעת שהגיעו סמוך למקום בית קודשי הקודשים, ראו שועל יוצא ממש מן המקום ההוא. והנה, בעוד שהחכמים לא יכלו כמובן שלא לבכות בבכו מר לעומת המראה המחריד שבו שועל שיוצא מן המקום שעליו נאמר וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, הוא, רבי עקיבא, דווקא שחק. כששאלו אותו חבריו, עקיבא, מדוע אתה שוחק, אל מול מראה זוועה שכזו?! הטעים הוא להם, כי דווקא מתוך התגשמות הנבואה המחרידה ההיא, הוא יודע כי לעתיד תתגשם נבואתו האופטימית של זכריה על כך כי: ‘עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ‘ (זכריה ח׳ ד׳)
ומדברי חכמים וחידותם הללו, למדנו, כי כי כמה שתהיה קשה וטרגית, עלובה ומחרידה, מצבה הרוחני והגשמי של העיר הזאת, שומה עלינו לחזור ולדרוש אותה. להפוך בה כל אבן – תרתי משמע, בכדי לנסות בכל זאת לחלץ ממנה את התקווה. לנסות בכל זאת, לראות בה את המֵעֵבֶר לכאן ועכשיו הטרגי. לחצוב מתוכה את אותה נקודת סוד אלמותי שלעולם תהיה מוכמנת בה. כן, גם כאשר הכול נראה כה פרוץ וגלוי, עלוב ומחריד. ומידה טובה מרובה שבעתיים, כי גם כאשר אנו זוכים לראות את ירושלים בתפארתה, שהכול בה לכאורה נראה נפלא ונלבב, והיא נעשית שוב למטרופולין של רוח וחומר, של עושר תרבותי ותחושת ביטחון, עדיין שומה עלינו להמשיך ולדרוש בה, להבין כי עודנה רחוקה מלהיות מובנית אליה, קבועה וסטטית, איך שהיא כמות שהיא. ואדרבה, רק גישה קונסיסטנטית שכזו, תוכל להבטיח לנו את המשך אחיזתנו בה, את זכותנו הנצחית על העיר המופלאה הזאת.
כי זאת היא ירושלים, כולה אומרת דרישה וסוד. לעולם תובעת ממך לבוא עוד ועוד אל תוכה פנימה. לנסות ולראות אותה מעוד ועוד זוויות ורבדים. אפשר לחשוב עליה בצורות שונות, טובות יותר או פחות, אבל אי אפשר שלא לחשוב ולהגות בה. וכן, גם לשנוא ולתעב אותה, ולחילופין ואף בו זמנית, להתגעגע ולערוג אליה.
אז חג שמח לך עיר הסוד והדרישה האינסופית הזו, ירושלים. לא יודע אם אמשיך להתגורר בך לנצח, אבל בוודאי שלא אפסיק להנכיח ולדרוש אותך בחיי.
