בפרשתנו פרשת ׳שלח׳ מוצאים אנו את סיפור שליחת המרגלים על ידי משה רבנו למשימה אותה מגדירה התורה כ”לתור את הארץ” .
אך כפי שכולנו יודעים, המרגלים חוזרים אחרי שהות של ארבעים יום בארץ ישראל, והם מגוללים בפני העם היהודי את אשר ראו עיניהם (לפחות כך לטענתם). ואכן, באופן שבו מתארים משרטטים הכתובים את העובדות שתוארו על ידי המרגלים, לכאורה ישנה דווקא הלימה בין תיאורם ברטרוספקטיבה, למציאות שאותה הם ראו וחוו בכל ימי הביקור בארץ.
כך למשל כאשר הם מעידים כי: “אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם” (במדבר יג׳ יח׳). אין בפיהם דברי שקר, אלא תיאור נכוחה של מה שהם באמת ראו בעיניהם, תוך כדי שהם ממלאים נכונה את המשימה שהוטלה על כתפיהם. כך שלכאורה אין מקום לראות בעדותם זו כל יסוד של חטא, ובוודאי לא ברמה כה חמורה שתצדיק את עונשם החמור ושל העדה כולה, אלו שקיבלו את עדותם כאמתית ונאמנת אודות המקום שאליו הם עומדים להיכנס בקרוב.
על מנת להבין את פשר העניין, דומני שנכון יהיה לבחון את האופן שבו מתוארים בכתובים התבדלותם של שניים מתוך שנים עשר המרגלים, שלא נטלו חלק בתיאור המדובר. הראשון הוא יהושע בן נון, אשר אודותיו אנחנו למדים כבר עוד קודם לשליחתו, מה כביכול עמד בעדו שלא להצטרף לשאר המרגלים בתיאורם האמור: “אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ” (במדבר יג׳ טז׳) וברש״י שם על אתר הביא דברי המדרש: “התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים”. ומכאן למדנו כי משה רבינו כבר כמו הרגיש מלכתחילה שישנו משהו בעייתי מאוד ביסודו בעצם משימה זו של שליחת המרגלים לארץ ישראל, דבר אשר גרם לו להוסיף לשמו של הושע בן נון את האות יו”ד, לעשותו מהושע ליהושע.
כך גם למדים בדיעבד אנו אודות כלב בן יפונה, מה גרם לו שלא להצטרף לחבריו המרגלים האחרים, עד שהכתוב עצמו מעיד בו: “וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי” (במדבר יד׳ כד׳). זה כתוב שתובע מאיתנו הבנה, מה עניינה של אותה “רוח האחרת” האמורה כאן? כי הלא בהנחה שעדותם של המרגלים הייתה נכונה ברמה העובדתית, מדוע באמת לא מצאו לנכון יהושע בן נון וכלב בן יפונה להצטרף ולהחרות אחריהם?
ומה שלטעמי אנו למדים משני התיאורים האמורים, זאת כי הציפייה בכול הנוגע לתפיסה הריאלית/ארצית של החיים הארצישראליים מחייבת איזשהו דבר מה נוסף. אפשר לנתח את הסיכויים לרשת את הארץ ומה טיבה ומאפיינה, בכלים רציונאליים מוכרים, לנסות להעריך איך יהיה כך ואיך יהיה אחרת וכו׳, וזה אכן בסדר ואפילו מתחייב. ברם, הנקודה שבה מתייחדת נחלת הארץ המסוימת הזאת, זאת שעליה מעיד הכתוב: “אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה” (דברים יא׳ יב׳), הוא באותו דבר מה נוסף.
קשה להגדיר קוהרנטית, מהו אותו הדבר מה הנוסף הזה, אך דבר אחד אנו יודעים בו, וזאת ע”ד השלילה, בכך שהנו מעל ומעבר לכל ריאליה. מן יסוד נסי/אלוהי המתנצנץ בבסיס החיים היהודיים הארצישראליים ומתממש בעצם סיפור ישיבתם זו.
כך שכאשר משה רבינו מוסיף האות יו”ד לשמו של הושע בן נון, זהו בדיוק אותו דבר מה נוסף שכביכול משה רבינו מצייד אותו. האות יו״ד מייצגת במסורת היהודית את נקודת ההתגלות הראשונית. זהו אותו “יו״ד חכמה קדומה”, נצנוץ ראשוני של ההוויה, שאמנם כמעט ולית לה מגרמה ולא כלום, אך מאידך באותה מידה, אין ולו אות אחת בכל כ״ב האותיות, שאין בה מאותו יו״ד ראשוני. זאת הייתה דרכו של משה להשיק את שמו של י-הושע בן נון, לאיזשהו יסוד טרנסנדנטי שהוא מעבר להוויה הריאלית עצמה. להעניק לאישיותו מן ערבות של ביטחון שהוא לא ייפגע מאותה ׳עצת מרגלים׳. זאת שעניינה הוא ניתוח ריאלי וקונקרטי של המציאות הארצישראלית, במנותק מאותו דבר מה נוסף שכביכול מגולם באות יו״ד שהצטרפה לשמו. ֿ
זה גם מה שלוקח אותנו לתיאור אודות אותה “רוּחַ אַחֶרֶת” שכביכול אפיינה את כלב בן יפונה, אשר הבטיחה את התבדלותו מראייתם ההיא של המרגלים. וזהו אכן דבר פלא, שאם במקרהו של יהושע בן נון, נדרשה תוספתו של היו״ד עוד קודם ליציאת המרגלים למשימתם, במקרהו של כלב יפונה, הרוח כביכול פיעמה בו באופן ספונטני. וכפי שרש״י כותב שם על ל׳ הכתוב: “וַיְמַלֵּא אַחֲרָי – וימלא את לבו אחרי”. שזהו תיאור של תנועה ספונטנית שהתנצנצה בלבו של כלב, והיא אשר הניעה אותו להתבדל ולא ללכת שבי אחר תנועתם הריאלית נטולת הזיקה הטרנסצנדנטית של עשרת המרגלים האחרים.
זה מה שאנחנו צריכים; רוּחַ אַחֶרֶת! משהו שהוא שונה בהגדרתו הקונספטואלית מכול תפיסה רווחת ומקובלת שאנו מכירים. עלינו לבוא אל הארץ הזו, מתוך תנועה שיש בה יסוד של תקווה ואמונה, כזו שנועצת את מבטה באותו דבר מה שמעבר, כזה שהוא חזק ועמיד שבעתיים מכול ניתוח ריאלי/קונקרטי כזה או אחר.
ומדברי חכמים למדנו, שאותו הבכי שבכה העם היהודי בלילה ההוא, אחרי שהם שמעו את דברי המרגלים, היה הבכי שלמעשה גרם להם לבכות לדורות על חורבנם של שני בתי המקדש. הוי אומר, אז כמו הונח היסוד הטרגי לגלות. הסירוב לקבל את אותו דבר מה נסי הנעוץ במציאות הגאולתית בארץ ישראל, גם לערעור מובנה בתוחלתה של מציאות זו, ובסופו של דבר אף לחורבן וגלות כפולה.
אלמנט זה של “דבר מה נוסף” המפעם ביסוד ההוויה, מופיע פעם נוספת בפרשתנו, בהוראה על מצוות הציצית המופיעה בשלהי הפרשה: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת” (במדבר טו׳ לח׳). ובהמשך מורה התורה על תכלית ההוראה בהטלת פתיל התכלת:
“וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם” (שם, לט׳).
כתובים אלו מורים לנו, כי ההבטה בפתיל התכלת משמשת בעבור האדם כמן איתות המאפשר לו להתעלות על פני תנועת החשיקה הטבעית, זו המתוארת בדברי רש״י על אתר: “עין רואה ולב חומד”. ומדברי חכמים בתלמוד למדנו, כי השפעת ההבטה בפתיל התכלת אמורה כביכול לפעול על תודעת האדם באופן אסוציאטיבי. וכך ל׳ הגמ׳: “היה ר”מ אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ׳ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא” (מס׳ סוטה יז׳ ע״א) זהו מדרש של פלא, שמורה בעדנו על תנועת הסטת התודעה מן הקונקרטי והמוחשי, זה שאנו נוטים לראות בו חזות הכול, חושקים בו ומנסים להשיגו, אל אותו יסוד מנצנץ של המֵעֵבֶר.
ובינו זאת, אין כאן הוראה לעשות את הציצית כולה בתכלת, אדרבה, החוטים כולם הם בצבע הלבן הניטרלי, ורק חוט אחד בודד, שכמו מוכמן שם בינותיהם, מאותת על אותו ׳דבר מה נוסף׳. לוקח את האדם למקום שהוא רחב ושמימי, חידתי ונסתר לאין ערוך ממידת תפיסותיו הקונקרטיות. ועוד ראוי להוסיף בהקשר הזה, עפ״י מאמר חכמים נוסף בתלמוד, המתאר את פשר חטא המרגלים:
פצו עליך פיהם, אמר רבא אמר רבי יוחנן בשביל מה הקדים פ”א לעי”ן בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם” (מס׳ סנהדרין קד׳ ע״א)
וכפי שפירש שם רש״י, כי בסדר האל״ף בי״ת שבפרקי ס׳ איכה, האות פ״ה קודמת לאות עי״ן, וזאת לאור העובדה שהמרגלים אמרו בפיהם מה שלא ראו עיניהם. והתמיהה עולה כמובן מאליה, כי בהנחה שאכן אמרו הם בפיהם מה שלא ראו עיניהם, הרי כי אין כאן לפנינו הקדמת הפה לעין, אלא דיבורי פה בלבד, נטולי כל ביסוס של אמת. כך שממילא אין טעם להקדים את הפ״ה לעי״ן, אלא פשוט שלא להביא את האות עי״ן כלל ועיקר? ומכאן למדים אנו, כי שורש החטא אכן היה נעוץ באופן שבו ראייתם כמו מלכתחילה הייתה מוטית ומובנית בתוך קונספציה מסוימת ומוגדרת מראש, של מה אפשרי ומה לא, ראוי או בלתי ראוי.
זאת הייתה אותה “עצת מרגלים” שמשה רבנו זיהה מלכתחילה. כך שבוודאי הם אכן ראו את מה שהם תיארו, אלא שלראייה זו קדמה הקונספציה, אותה תפיסה שבסופו של דבר כמו לכדה אפריורית את מסכת הראייה כולה בפרשנות והקשר מסוימים. כך שלא ראייה ניטרלית הייתה כאן, כזו שמאופיינת במסך של בערות ובהיעדר מוסכמות והנחות מוצא מוקדמות. ראייה שכזו משוללת בהגדרתה כל יכולת להחדיר את אותו דבר מה נוסף של המֵעֵבֶר. להטמיע את האינסופיות הנסית בתוך הריאליה המוגדרת והתחומה בתוך חוקיות דטרמיניסטית קבועה. כך שאכן חטאם הוא בהקדמת הפה לעין בדייקא, אך ברמת התוצאה הסופית, לפנינו כאן מציאות של אמירה בפה מה שלא היה נראה בעין. והבן זה.
הארה זו פותחת בעדנו פתח להבין את ל׳ הכתוב האמור בפרשת ציצית. כי הנה גם שם ל׳ חכמים (שהובא ברש״י) הוא כי “עין רואה ולב חומד”, ולכאורה אם אכן זהו התהליך, על נוסח הכתוב היה אמור להיות הפוך, היינו: קודם ולא תתורו אחרי עיניכם, ורק לאחר מכן “ואחרי לבבכם”? אלא כי לאור האמור, גם כאן העובדה שהלב חומד, כביכול מתווה ומגדיר לעין מראש את אופן תפיסתה. העין לעומת זאת, משוחדת באופן שכל ראייתה מלכתחילה היא בעבור הלב ומגמת חמידותו, דבר שממילא מעקר לחלוטין מהראייה את היסוד הניטרלי.
ואם הזכרנו את היסוד הניטרלי, כמו יפה להזכיר בהקשר הזה, את הוראת הנביא ישעיהו: “שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה” (ישעיהו מ׳ כו׳). כי כאשר האדם מביט באופן שהוא ניטרלי לחלוטין על ההוויה, או אז הוא זוכה להגיע לממד שהוא על טהרת האמונה. וראה כי האופן שבו ראו חכמים במאמר המובא לעיל, את ההבטה בפתיל התכלית ככזו המחלצת את האדם מן הראייה המגמתית והחומדת, הוא בתנועה האסוציאטיבית הנעוצה בהבטה הזו, שכמו לוקחת את האדם מן הארצי והקונקרטי, אל השמימי והאינסופי. או באופן אחר, נוכחותו של פתיל התכלת כמוה כהטמעת אותו מָרוֹם האמור בדברי ישעיהו, בממד הראייה הארצי והמסוים.
וכמה מוסר השכל נעוץ כאן. איך שראייתנו את סביבתנו, את בני האדם שאנו פוגשים דבר יום ביומו, כמו מושפעת ומובנית אפריורית, בכל כך הרבה הנחות מוצא, דפוסים ומגמות שמושרשים בנו מקדמת דנא. כמה הראייה הניטרלית, הנקייה והחפה מכול מגמה אינטרסנטית/אגוצנטרית, נטולת ההנחות וההשפעות המוקדמות, היא כמעט מאתנו והלאה. וכמה חיינו החברתיים, הבינאישיים והקהילתיים כאחד, עשויים להיות משופרים וראויים יותר, לו אך ננסה להביט סביבנו מתוך מקום קצת יותר ניטרלי. להטמיע בתוכנו את המתכונת הראויה, זו שבה הפה, היינו מנגנון השיפוט וההבניה הקונספטואלית, אשר מגיע בדייקא אחר העין, היינו כמסתנף אל ההבטה הניטרלית והנקייה. ובהמשך לנאמר לעיל, נאחל נא לעצמנו, שלעולם לא נאבד את האחיזה באותו דבר מה מסוים, חמקמק ונסתר ככל שיהיה. גם במצבים היותר טרגיים, כאלו שלפי כול ניתוח רציונאלי, זה נראה אבוד וחסר סיכוי, הוא ימשיך להיות מתנצנץ ונוכח בחיינו הארצישראליים כאן. כי בערבו של יום, זה מה שיוכל לעשות את כל ההבדל, בין חיים ריאליים עם תוחלת שיש בה מן הנפסדות והטרגדיה, לחיים של גאולה שיש בהם יסוד מובהק של נצח.
שבת שלום ומבורכת!
בפרשה זו ׳שלח׳ מוצאים אנו את סיפור שליחת המרגלים על ידי משה רבנו למשימה אותה מגדירה התורה כ – ״לתור את הארץ״. קרי, לרגל אחר ארץ ישראל – הארץ המובטחת, אותה אמור העם היהודי לנחול בקרוב, אחרי כמעט ארבעים שנה של מסע ארוך במדבר. הסיפור בגדול מוכר לכולנו, המרגלים חוזרים ממשימתם זו, ומספרים דברים מאוד לא פשוטים אודות אותה הארץ שאליה הם נשלחו. הצורה הזאת שבה הם תיארו את הארץ, מאופיינת כ׳הוצאת דיבת הארץ׳, שזה בעברית פשוטה יותר, סיפור מגונים שאינם מעוגנים במציאות, אודות אותה הארץ.
אך כפי שכולנו יודעים, בסך הכול, אותם המרגלים דווקא גוללו בפני העם היהודי את אשר ראו עיניהם (לפחות כך לטענתם). כך גם ניתן לראות מתוך האופן שב משרטטים בפנינו הכתובים את העובדות שתוארו על ידי המרגלים. מדובר בעובדות שלכאורה תאמו לחלוטין את אותה מציאות שהתגלתה לנגד עיניהם.
כך למשל כאשר הם מעידים כי: ׳אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם׳ (במדבר יג׳ יח׳). בתיאור זה אין למעשה כל יסוד של שקר, אלא תיאור נכוחה של מה שהם באמת ראו בעיניהם – תוך כדי שהם ממלאים נכונה את המשימה שהוטלה על כתפיהם. כך שלכאורה אין מקום לראות בעדותם זו כל יסוד של חטא, ובוודאי לא ברמה כה חמורה שתצדיק את עונשם החמור ושל העדה כולה, אלו שקיבלו את עדותם כאמתית ונאמנת אודות המקום שאליו הם עומדים להיכנס בקרוב.
על מנת להבין את פשר העניין, דומני שנכון יהיה לבחון את האופן שבו מתוארים בכתובים התבדלותם של שניים מתוך שנים עשר המרגלים, שלא נטלו חלק בתיאור המדובר. הראשון הוא יהושע בן נון, אשר אודותיו אנחנו למדים כבר עוד קודם לשליחתו, מה כביכול עמד בעדו שלא להצטרף לשאר המרגלים בתיאורם האמור: ׳אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ׳ (במדבר יג׳ טז׳) וברש״י שם על אתר הביא דברי המדרש: ׳התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים׳. ומכאן למדנו כי משה רבינו כבר כמו הרגיש מלכתחילה שישנו משהו בעייתי מאוד ביסודו בעצם משימה זו של שליחת המרגלים לארץ ישראל, דבר אשר גרם לו להוסיף לשמו של הושע בן נון את האות יו״ד, לעשותו מהושע ליהושע.
כך גם למדים בדיעבד אנו אודות כלב בן יפונה, מה גרם לו שלא להצטרף לחבריו המרגלים האחרים ולהשמיע בפני האדם את העדות הפסימית ההיא: ״וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי״ (במדבר יד׳ כד׳). ובוודאי שעלינו להשיא דעתנו, מה עניינה של אותה ה׳רוח האחרת׳ האמורה כאן? זאת כאמור, בהנחה כי עדותם של המרגלים נכונה הייתה נכונה ברמה העובדתית, מדוע באמת לא מצאו לנכון יהושע בן נון וכלב בן יפונה להצטרף ולהחרות אחריהם?
ומה שלטעמי אנו למדים משני התיאורים האמורים, זאת כי הציפייה בכול הנוגע לתפיסה הריאלית/ארצית של החיים הארצישראליים מחייבת איזשהו דבר מה נוסף. אפשר לנתח את הסיכויים לרשת את הארץ ומה טיבה ומאפיינה, בכלים רציונאליים מוכרים, לנסות להעריך איך יהיה כך ואיך יהיה אחרת וכו׳, וזה אכן בסדר ואפילו מתחייב. ברם, הנקודה שבה מתייחדת נחלת הארץ המסוימת הזאת, זאת שעליה מעיד הכתוב: ׳אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה׳ (דברים יא׳ יב׳), הוא באותו דבר מה נוסף.
קשה להגדיר קוהרנטית, מהו אותו הדבר מה הנוסף הזה, אך דבר אחד אנו יודעים בו, וזאת ע״ד השלילה, בכך שהנו מעל ומעבר לכל ריאליה. מן יסוד נסי/אלוהי המתנצנץ בבסיס החיים היהודיים הארצישראליים ומתממש בעצם סיפור ישיבתם זו.
כך שכאשר משה רבינו מוסיף האות יו״ד לשמו של ׳הושע בן נון׳, זהו בדיוק אותו דבר מה נוסף שכביכול משה רבינו מצייד אותו. האות יו״ד מייצגת במסורת היהודית את נקודת ההתגלות הראשונית. ׳יו״ד חכמה קדומה׳. אותו נצנוץ ראשוני של ההוויה, שאמנם כמעט ולית לה מגרמה ולא כלום, אך מאידך באותה מידה, אין ולו אות אחת בכל כ״ב האותיות, שאין בה מאותו יו״ד ראשוני. זאת הייתה דרכו של משה להשיק את שמו של י-הושע בן נון, לאיזשהו יסוד טרנסנדנטי שהוא מעבר להוויה הריאלית עצמה. להעניק לאישיותו מן ערבות של ביטחון שהוא לא ייפגע מאותה ׳עצת מרגלים׳. זאת שעניינה הוא ניתוח ריאלי וקונקרטי של המציאות הארצישראלית, במנותק מאותו דבר מה נוסף שכביכול מגולם באות יו״ד שהצטרפה לשמו. ֿ
זה גם מה שלוקח אותנו לתיאור אודות אותה ׳רוּחַ אַחֶרֶת׳ שכביכול אפיינה את כלב בן יפונה, אשר הבטיחה את התבדלותו מראייתם ההיא של המרגלים. וזהו אכן דבר פלא, שאם במקרהו של יהושע בן נון, נדרשה תוספתו של היו״ד עוד קודם ליציאת המרגלים למשימתם, במקרהו של כלב יפונה, הרוח כביכול פיעמה בו באופן ספונטני. וכפי שרש״י כותב שם על ל׳ הכתוב: ׳וַיְמַלֵּא אַחֲרָי – וימלא את לבו אחרי׳. שזהו תיאור של תנועה ספונטנית שהתנצנצה בלבו של כלב, והיא אשר הניעה אותו להתבדל ולא ללכת שבי אחר תנועתם הריאלית נטולת הזיקה הטרנסצנדנטית של עשרת המרגלים האחרים.
זה מה שאנחנו צריכים; רוּחַ אַחֶרֶת! משהו שהוא שונה בהגדרתו הקונספטואלית מכול תפיסה רווחת ומקובלת שאנו מכירים. עלינו לבוא אל הארץ הזו, מתוך תנועה שיש בה יסוד של תקווה ואמונה, כזו שנועצת את מבטה באותו דבר מה שמעבר, כזה שהוא חזק ועמיד שבעתיים מכול ניתוח ריאלי/קונקרטי כזה או אחר.
וכך דברי חכמים בתלמוד:
״ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא אמר רבה אמר ר’ יוחנן (אותו היום ערב) תשעה באב היה אמר להם הקב”ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות״ (תענית כט׳ א׳).
ומכאן למדנו כי אותו הבכי שבכה העם היהודי בלילה ההוא, אחרי שהם שמעו את דברי המרגלים, היה הבכי שלמעשה גרם להם לבכות לדורות על חורבנם של שני בתי המקדש. הוי אומר, אז כמו הונח היסוד הטרגי לגלות. כך שאותו הסירוב לקבל את אותו דבר מה נסי-נוסף הנעוץ במציאות הגאולתית בארץ ישראל, גם לערעור מובנה בתוחלתה של מציאות זו, ובסופו של דבר אף לחורבן וגלות כפולה. או במילים אחרות, רק קבלה ערכית – קיומית בהימצאותו של אותו ׳דבר מה נוסף׳, יכולה לעשות את הקיום הארצישראלי לאלמותי. להפוך אותו לנצחי וקבוע, כזה שמסוגל לשרוד גם את האיומים והמצבים היותר בלתי אפשריים. רק כך נחלץ אותו קיום מכול מאפיין ריאליסטי כלשהו, נחקק במדד שכולו פלא.
אלמנט זה של ׳דבר מה נוסף׳ המפעם ביסוד ההוויה, מופיע פעם נוספת בפרשתנו, בהוראה על מצוות הציצית המופיעה בשלהי הפרשה: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת״ (במדבר טו׳ לח׳). ובהמשך מורה התורה על תכלית ההוראה בהטלת פתיל התכלת: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם״ (שם, לט׳).
כתובים אלו מורים לנו, כי ההבטה בפתיל התכלת משמשת בעבור האדם כמן איתות המאפשר לו להתעלות על פני תנועת החשיקה הטבעית, זו המתוארת בדברי רש״י על אתר: ׳עין רואה ולב חומד׳. ומדברי חכמים בתלמוד למדנו, כי השפעת ההבטה בפתיל התכלת אמורה כביכול לפעול על תודעת האדם באופן אסוציאטיבי.
וכך ל׳ הגמ׳: ״היה ר”מ אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ׳ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא״ (מס׳ סוטה יז׳ ע״א)
זהו מדרש של פלא, שמורה בעדנו על תנועת הסטת התודעה מן הקונקרטי והמוחשי, זה שאנו נוטים לראות בו חזות הכול, חושקים בו ומנסים להשיגו, אל אותו יסוד מנצנץ של המֵעֵבֶר.
ובינו זאת, אין כאן הוראה לעשות את הציצית כולה בתכלת, אדרבה, החוטים כולם הם בצבע הלבן הניטרלי, ורק חוט אחד בודד, שכמו מוכמן שם בינותיהם, מאותת על אותו ׳דבר מה נוסף׳. לוקח את האדם למקום שהוא רחב ושמימי, חידתי ונסתר לאין ערוך ממידת תפיסותיו הקונקרטיות. ועוד ראוי להוסיף בהקשר הזה, עפ״י מאמר חכמים נוסף בתלמוד, המתאר את פשר חטא המרגלים:
״פצו עליך פיהם, אמר רבא אמר רבי יוחנן בשביל מה הקדים פ”א לעי”ן בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם״ (מס׳ סנהדרין קד׳ ע״א)
וכפי שפירש שם רש״י, כי בסדר האל״ף בי״ת שבפרקי ס׳ איכה, האות פ״ה קודמת לאות עי״ן, וזאת לאור העובדה שהמרגלים אמרו בפיהם מה שלא ראו עיניהם. והתמיהה עולה כמובן מאליה, כי בהנחה שאכן אמרו הם בפיהם מה שלא ראו עיניהם, הרי כי אין כאן לפנינו הקדמת הפה לעין, אלא דיבורי פה בלבד, נטולי כל ביסוס של אמת. כך שממילא אין טעם להקדים את הפ״ה לעי״ן, אלא פשוט שלא להביא את האות עי״ן כלל ועיקר? ומכאן למדים אנו, כי שורש החטא אכן היה נעוץ באופן שבו ראייתם כמו מלכתחילה הייתה מוטית ומובנית בתוך קונספציה מסוימת ומוגדרת מראש, של מה אפשרי ומה לא, ראוי או בלתי ראוי.
זאת הייתה אותה ׳עצת מרגלים׳ שמשה רבנו זיהה מלכתחילה. כך שבוודאי הם אכן ראו את מה שהם תיארו, אלא שלראייה זו קדמה הקונספציה, אותה תפיסה שבסופו של דבר כמו לכדה אפריורית את מסכת הראייה כולה בפרשנות והקשר מסוימים. כך שלא ראייה ניטרלית הייתה כאן, כזו שמאופיינת במסך של בערות ובהיעדר מוסכמות והנחות מוצא מוקדמות. ראייה שכזו משוללת בהגדרתה כל יכולת להחדיר את אותו דבר מה נוסף של המֵעֵבֶר. להטמיע את האינסופיות הנסית בתוך הריאליה המוגדרת והתחומה בתוך חוקיות דטרמיניסטית קבועה. כך שאכן חטאם הוא בהקדמת הפה לעין בדייקא, אך ברמת התוצאה הסופית, לפנינו כאן מציאות של אמירה בפה מה שלא היה נראה בעין. והבן זה.
הארה זו פותחת בעדנו פתח להבין את ל׳ הכתוב האמור בפרשת ציצית. כי הנה גם שם ל׳ חכמים (שהובא ברש״י) הוא כי ׳עין רואה ולב חומד׳, ולכאורה אם אכן זהו התהליך, על נוסח הכתוב היה אמור להיות הפוך, היינו: קודם ולא תתורו אחרי עיניכם, ורק לאחר מכן ׳ואחרי לבבכם׳? אלא כי לאור האמור, גם כאן העובדה שהלב חומד, כמו מתווה ומגדיר לעין מראש את אופן תפיסתה. העין כמו משוחדת באופן שכל ראייתה מלכתחילה היא בעבור הלב ומגמת חמידותו, דבר שממילא מעקר לחלוטין מהראייה את היסוד הניטרלי.
ואם הזכרנו את היסוד הניטרלי, כמו יפה להזכיר בהקשר הזה, את הוראת הנביא ישעיהו: ׳שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה׳ (ישעיהו מ׳ כו׳). כי כאשר האדם מביט באופן שהוא ניטרלי לחלוטין על ההוויה, או אז הוא זוכה להגיע לממד שהוא על טהרת האמונה. וראה כי האופן שבו ראו חכמים במאמר המובא לעיל, את ההבטה בפתיל התכלית ככזו המחלצת את האדם מן הראייה המגמתית והחומדת, הוא בתנועה האסוציאטיבית הנעוצה בהבטה הזו, שכמו לוקחת את האדם מן הארצי והקונקרטי, אל השמימי והאינסופי. או באופן אחר, נוכחותו של פתיל התכלת כמוה כהטמעת אותו מָרוֹם האמור בדברי ישעיהו, בממד הראייה הארצי והמסוים.
וכמה מוסר השכל נעוץ כאן. איך שראייתנו את סביבתנו, את בני האדם שאנו פוגשים דבר יום ביומו, כמו מושפעת ומובנית אפריורית, בכל כך הרבה הנחות מוצא, דפוסים ומגמות שמושרשים בנו מקדמת דנא. כמה הראייה הניטרלית, הנקייה והחפה מכול מגמה אינטרסנטית/אגוצנטרית, נטולת ההנחות וההשפעות המוקדמות, היא כמעט מאתנו והלאה. וכמה חיינו החברתיים, הבינאישיים והקהילתיים כאחד, עשויים להיות משופרים וראויים יותר, לו אך ננסה להביט סביבנו מתוך מקום קצת יותר ניטרלי. להטמיע בתוכנו את המתכונת הראויה, זו שבה הפה, היינו מנגנון השיפוט וההבניה הקונספטואלית, אשר מגיע בדייקא אחר העין, היינו כמסתנף אל ההבטה הניטרלית והנקייה. ובהמשך לנאמר לעיל, נאחל נא לעצמנו, שלעולם לא נאבד את האחיזה באותו דבר מה מסוים, חמקמק ונסתר ככל שיהיה. גם במצבים היותר טרגיים, כאלו שלפי כול ניתוח רציונאלי, זה נראה אבוד וחסר סיכוי, הוא ימשיך להיות מתנצנץ ונוכח בחיינו הארצישראליים כאן. כי בערבו של יום, זה מה שיוכל לעשות את כל ההבדל, בין חיים ריאליים עם תוחלת שיש בה מן הנפסדות והטרגדיה, לחיים של גאולה שיש בהם יסוד מובהק של נצח.
שבת שלום ומבורכת!
