סבא שלי, או זיידע, כפי שנהגנו לקרוא לו, היה איש עתיק. עתיק מאוד. הוא לא היה עתיק כי הוא היה קשיש. למעשה הוא נולד עתיק.
הרב אשר דויטש (או כפי שהיה נודע בשמו, ‘ר’ אשר’) שהלך השבוע לעולמו בגיל 79 לאחר מחלה קשה, היה בעבורי אי אז בימי עלומיי, העילוי
דסי אחותי הגדולה זכרונה לברכה, שהלכה לעולמה כשהיא קטנה כל כך, נפחה את נשמתה בד’ תשרי תשמ״ה. כן, ממש היום לפני כמה עשרות שנים. במשך
בשנה שעברה לרגל שבוע הספר תשפ”ג – 2023 פנתה אליי, חברתי המשוררת נועה שורק, בכדי לבדוק אודות האפשרות לקיים עמי ראיון אודות הספרייה שיש לי
אז הלילה – בעת רעווא דרעווין, כשבאו ונתקבצו אצל ביתי כמה מבני משפחתי היקרים ועוד כמה חברים אהובים, לשמוח בצוותא חדא, בשמחת יום הולדתי –
פעם אחת בחיי, הייתי חתן באמת. על כל המשתמע. עם כל התפנוקים, הזכויות הנלוות, תשומת הלב, ובעיקר תחושת המיוחדות הכה משכרת הזאת. פעם אחת בחיי,
את השורות הבאות אני כותב מתוך מקום קרוע. זה מאוד לא קל לי להעלות על הכתב את המחשבות הללו שכבר הולכות איתי זה זמן מה.
יהונתן גפן היה הראשון שהכיר לי את האלוהים החילוני. כן, כמה שזה נשמע אולי הזוי, כי הוא בטח האחרון שבכלל התכוון להכיר למישהו אלוהים כלשהו.
לפני כמה שבועות התארחתי בתוכנית ׳המבדיל׳ באתר ׳כיכר השבת׳, לשיחה אישית מעמיקה (עד כמה שניתן לעשות זאת בפלטפורמה שכזאת בזמן יחסית קצר), עם חברי היקר
