מושג הברית מופיעה פעמיים בפרשתנו זו ׳נח׳. הפעם הראשונה, היא בהוראתו של אלוהים לנח על עשיית התיבה, זאת שאמורה להגן עליו ועל בני משפחתו, מפני
“בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר..״ אחת החידות הגדולות
ישנו דבר שהוא בעיני לא פחות ממופלא ממש, באופן שבו דווקא ביום שבו אנו קוראים על הפרידה שהיא אולי הכי משמעותית בהיסטוריה של עמנו, אנחנו
כל מי שהציץ ולו בחרך צר, לעולמה של הפסיכולוגיה המודרנית, או לחילופין לעולם המדעי של חקר המוח האנושי (קוגניציה), יודע כי גם אחרי כול מה
אמש (כ׳ אלול תשפ״ג 06/09/23) מסרתי שיעור ארוך שעסק בלימוד בקריאה מעמיקה במאמר ׳אתם ניצבים׳ בס׳ ׳ליקוטי תורה׳ לאדמו״ר הזקן בעל התניא. זהו מאמר יסודי
פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, ומיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן בהגדרתן
פרשת ׳כי תצא׳ פותחת וחותמת בשתי הוראות שלטעמי נושאות בחובן מכנה משותף רעיוני עמוק, הקשור במצבו הטבעי – פנימי של האדם, לעומת מצבו כשהוא יוצא
פרשתנו זו נפתחת בסדרה של הוראות העוסקות באופן העמדת המערכת המשפטית במתכונת החיים הישראלית: “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ
פרשתנו זו, פרשת ראה, נפתחת בעניינם של הברכה והקללה, ואופן הופעתם בפני האומה היהודית. משה רבינו מוצא לנכון לצאת בהכרזה ברורה ע”כ כי הברכה לצד
בסדרת מאמרים זו, אנסה להציג תזה הרואה באמונה היהודית כיחידה המורכבת משתי שכבות שונות, זו האידאלית והמכוונת מחד, וזו היישומית, שנתבעת מאיתנו לממש בפועל בחיינו
