מבוא: במאמר זה אני מנסה לפתח רעיון הגותי שהוא חדשני בעיניי, באופן שבו הוא כורך את עניין הקנאות עם עניינו של המקדש ונוכחותו. הטיעון המרכזי
השבוע ביום ג׳ תמוז, ציינו 30 שנה להסתלקותו של הרב מנחם מנדל שניאורסון – הידוע בשמו ׳הרבי מליובאוויטש׳׳, מי ששימש כאדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד,
הטומאה והטהרה, זה לעומת זה, מהווים את חומרי הגלם של ההוויה היהודית הקדומה. קשה לחשוב על החיים היהודיים בתקופת המקדש במנותק ממושגים אלו. במאמר זה
מאמר זה עוסק בפרשנות תיאולוגית למחלוקת שבין קורח ועדתו למשה רבינו. הוא מנסה להתחקות אחר השורשים הרעיוניים של אותה תפיסה שבשמה התקומם קורח כנגדו מעמדו של משה רבינו, ביחס שבין האלוהים לאומה היהודית, ואיך הדברים נוגעים ומשפיעים על האתיקה והמחויבות הנגזרת מאותה התייחסות ויחסי גומלין.
בפרשתנו פרשת ׳שלח׳ מוצאים אנו את סיפור שליחת המרגלים על ידי משה רבנו למשימה אותה מגדירה התורה כ”לתור את הארץ” . אך כפי שכולנו יודעים, המרגלים
״וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל
על החוק החי והדינמי בהוויה ההלכתית – היהודית. ועל חובת העמלות בתורה ועניינה של שפת הכתיבה לעומת שפת החקיקה. מאמר הגותי לפרשת בחוקותיי: “אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ;
פתיחה: מאמר זה הוא תמלול מתוך שיעור שנמסר כהכנה ליום הכיפורים לפני מספר שנים (בשנת 2021. בלב תקופת מגיפת הקורונה), ועוסק בקריאה שיטתית בפרשת אחרי
הנושא של טומאת הלידה, הוא חידה סתומה. איך דווקא החוויה שאין כמותה בהתחדשות והבאת חיים חדשים לעולם, משמשת כאירוע שמחיל על היולדת התייחסות הפכית לחלוטין
מבוא: מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שפרסמתי בעבר שעסקו בעניינה הרעיוני של ההתגלות ובאופן שבו היא בא לידי ביטוי באמצעות אימת המוות והדומייה. חלק
