שורות אלו נכתבות במוזיאון אלברטינה שבווינה. זאת אחת מפנינות התרבות ההיסטוריים של העיר עתיקת היומין הזאת. המוזיאון מכיל אוספי אמנות שאין ערך לחשיבותם בתולדות התרבות
פרשת יציאת מצרים נפתחת בראשיתה, בגילוי של אלוהים למשה הסנה הבוער, ובו אלוהים מצווה על משה ללכת לבשר לאומה היהודית הנתונה בעיצומו של שעבוד מצרים,
לפני מספר שנים זכיתי לשהות (ביחד עם עוד כמה עשרות אלפי יהודים) בשבת ג’ תמוז, יום ההילולא של רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מלובבי׳ץ
סמליות עמוקה ישנה לעובדה כי ממש בימים אלו, שבהם אנו קוראים את פרשיות גלות – וגאולת מצרים, אנו, העם היושב בציון, והעם היהודי כולו, זוכה
מאמר זה המתייחס לתורה תורה מופלאה עד מאוד יש לו לאדה”ז בפרשתנו זו, פרשת ‘וארא’, ואשר לטעמי היא חדשנית ואפילו מהפכנית באופן שבו היא מציגה את תפיסת האלוהות, כפי שהיא מתגלית ובאה לידי ביטוי בפרשתנו זו. מאמר זה אף נדפס בספרי ׳מגדים חדשים׳, ומובא כאן בשנית.
פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים..״ זהו בעיניי אחד הפסוקים המרגשים בתורה. האופן שבו בתחילת תיאורה של
מבוא: מאמר זה נדפס בספרי ׳מגדים חדשים׳ לחג הפסח, ועוסק בהגותו של האדה״ז אודות תפיסת הגלות ומקומה לעומת הגאולה. מדובר ברעיון שהוא בעיניי מהפכני בהבנת
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
מאמר זה עוסק בעניינה של השתיקה – כיסוד הדיבור במובנו הגאלותי. זאת לעומת דיבור שנעדר שתיקה, שמייצג את מציאות הגלות. בהמשך לכך, הוא מאיר את דמותו רצופת השתיקות של מורי ורבי הגאון המופלא רבי משה שפירא זצ״ל – הגותו ומשנתו הייחודית. לפרשת ויחי ובמעבר לפרשת שמות – וליום השנה השמיני לפטירתו של רמ״ש.
