“אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ’ אמה פסולה כסוכה וכמבוי: ואמר רב כהנא דרש
מאמר זה עוקב אחר מסעו האבהי של יעקב לבניין האומה”. הוא מציע ניתוח רעיוני עמוק של תפקיד האבנים בסיפורי יעקב, בעיקר בפרשת ויצא, תוך התמקדות במטמורפוזה שהן עוברות. הדיון מתחיל מהאבנים שיעקב שם מראשותיו והופכות למצבה ולבסוף ל”בית אלוהים,” וממשיך לאבן הגדולה שגולל מעל פי הבאר. הטקסט מציג את האבן כיסוד גולמי המסמל את החומר הראשוני בבריאה, אשר מקבל משמעות באמצעות יצירה ועיצוב אנושיים. בנוסף, המאמר משרטט אנלוגיה מורכבת בין האבן והבניין לבין מערכת היחסים שבין אב לבן ובין הגולמיות המינית ליצירה האבהית, תוך קישור רעיוני בין סיפורי יעקב, דור הפלגה, והמאבק באלילות, ומדגיש את חשיבות “אבן הפינה” של האב בבניין האומה.
“וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ
פרשת תולדות מבשרת למעשה את לידתו בפועל של העם היהודי. אם בפרשיות האחרונות למדנו על חייהם של האבות, אברהם ויצחק, הרי שבפרשה זו, אנחנו למדים
פרשת השבוע ‘תולדות’, פותחת בלידתם של שני האחים, עשיו ויעקב. שני אחים הנולדים כתאומים להוריהם יצחק ורבקה. עשיו הוא הבכור ויעקב הוא הקטן יותר. מעמד
פרשת השבוע היא פרשת “חיי שרה”. פרשה זו פותחת בתיאור פטירתה של שרה אמנו, אשתו של אברהם ואמו של יצחק. התורה מתארת את דמותה של
המאמר דן במשמעות העמוקה של הקבורה, המייצגת את השייכות הראשונית והזהותית של האדם ואת סגירת מעגל חייו. המאמר בוחן את הנושא דרך סיפורו של אברהם אבינו, אשר חזר אל אבותיו במוות למרות ניתוקו הראשוני מהם, ומדגיש כי הקברים משמשים כעדות מוחשית לעבר ומחברים את החיים לנוכחות הנעדרת. כחלק מאירוע הבאת גופתו של הדר גולדין לקבורה בישראל, המאמר מפרש את הקבורה כניצחון במאבק על הזכות לשייכות לארץ, וכן כהכרח לשיקום תחושת הביטחון הקולקטיבית. המקור מבחין בין “טוב” (ההווה ההיגייני) ל”מטיב” (הטוב הטרנסצנדנטי), וטוען כי קבורת המתים כראוי היא מעשה חסד של אמת כלפי המתים וכלפי החיים כאחד, המבטיח את המשכיות הרוח והזיכרון. לבסוף, המאמר מסכם כי הבאת המתים לקבר ישראל היא ההסדרה הראויה של העבר בתוך ההווה, המאפשרת לחברה לצמוח על יסודותיה ההיסטוריים והתרבותיים.
סיפורו של אבי האומה היהודית והאמונה המונותאיסטית, אברהם אבינו, מתחיל למעשה משום מקום. כך מבלי שאנו באמת יודעים על דמותו דבר וחצי דבר, מופיעה הוראת
פרולוג: בפרק הקודם עסקנו בהרחבה במתח שבין הגורל לייעוד – בדמותו וחייו של אברהם, בחלק הראשון של חייו, כפי שעולה ומתגלה לפנינו בעלילותיו המתוארות בחלקו
בפרשת וירא, מופיע מוטיב הצחוק בהקשרו של לידת יצחק, פעמיים. הפעם הראשונה, היא כאשר המלאכים המבקרים באוהלו של אברהם, מבשרים ע”כ כי “שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ