
על הלקח היהודי הנוקב מהשואה. מאמר ל27 לינואר – יום השואה הבינלאומי
בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או

בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או

מחר טז’ בחשוון, הוא גם יום פטירתו של אדם שהיה בילדותי נוכח מאוד בחיי, וללא ספק גם השפיע עליהם עמוקות, ראש הישיבה המיתולוגי, הרב אליעזר

בשני המאמרים הקודמים, עסקנו בהרחבה בהארתם של שתי פרשיות אלו של קריאת שמע, כמייצגות של שני הרבדים של האמונה, האידיאלית מחד והיישומית מאידך. בפרק זה

בשלושת המאמרים האחרונים, עסקנו בהרחבה בעניינם של שתי הפרשיות של קריאת שמע, ואיך הם מביאות לידי ביטוי את גרסת האמונה המסוימת המוכמנת בהם. זאת לצד

ככה אני אוהב את הגמרא שלי. רצופה בסגולות, אמונות תפלות, שלל רפואות מוזרות ומופרכות (במקרה הטוב), שכל קשר בינן לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. רוויה

בערב זה של תשעה באב אותו אנו מציינים הערב, אני מעלה ומשתף כאן פעם נוספת, מאמר ביקורת הגותית שכתבתי על הסרט ׳אגדת חורבן׳ המגולל את

במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק שמות כ:יד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

מצד אחד, אני לא יכול להכחיש שאכן היו לי אמש ובייחוד היום בבוקר, תחושות של שמחה וסיפוק. אחרי לא מעט זמן שבהם כיהנה כאן ממשלה

אז הנה הבוקר אנו שוב ביום בחירות. פעם חמישית בשלוש השנים האחרונות. כמה שזה מייגע, מעייף, ואפילו מייאש. המציאות הפוליטית הישראלית הבלתי אפשרית, דוחקת אותנו