במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
התיאור המצוי לפנינו של אופן חגיגת פולחן העגל על ידי העם היהודי, הוא קצר למדיי ומכיל פסוקים בודדים. אך התיאור הבולט ביותר, הוא האופן שבו
את סדרת מאמרים זו, ברצוני לפתוח בכותרת רעיונית, שהיא לדעתי מהפכנית בקריאתה ופרשנותה את אחת הפרשיות החמורות והמרתקות שבתורה, פרשת מעשה העגל. נראה לומר כי
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק שמות כ:יד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ
מצד אחד, אני לא יכול להכחיש שאכן היו לי אמש ובייחוד היום בבוקר, תחושות של שמחה וסיפוק. אחרי לא מעט זמן שבהם כיהנה כאן ממשלה
אז הנה הבוקר אנו שוב ביום בחירות. פעם חמישית בשלוש השנים האחרונות. כמה שזה מייגע, מעייף, ואפילו מייאש. המציאות הפוליטית הישראלית הבלתי אפשרית, דוחקת אותנו
בשבועיים וחצי האחרונים, אני נמצא בסוג של מסע מעבר לים, בעיקר בארץ המגף איטליה. הרבה חוויות אני חווה וסופג, ועוד ייקח לי זמן לעכל ולהבין
״יוֹם הַכִּפּוּרִים–הוּא זְמָן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל; לְפִיכָּךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים..״ (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ט).
היום אחר הצהרים הזדמן לי להיכנס לאיזושהי חנות במרכז העיר ירושלים. ובאשר אני נוהג להתנייד ברחובות הבירה, על גבי מכשיר הקוריקינט האישי שלי, נוצר מצב
״וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה’ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם..״[1] הפסוק הזה הוא נקודת שיא בתהליך