השבוע ביום ג׳ תמוז, ציינו 30 שנה להסתלקותו של הרב מנחם מנדל שניאורסון – הידוע בשמו ׳הרבי מליובאוויטש׳׳, מי ששימש כאדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד,
הטומאה והטהרה, זה לעומת זה, מהווים את חומרי הגלם של ההוויה היהודית הקדומה. קשה לחשוב על החיים היהודיים בתקופת המקדש במנותק ממושגים אלו. במאמר זה
היום הוא ראש חודש סיוון, הוא היום שלפי המסורת היהודית הגיע העם היהודי להתייצב אל מול הר סיני, לעמוד הכן לקראת קבלת התורה הייעודית. מיד
לרגל ימי ספירת העומר, שבהם אנו מציינים במנהגי אבלות שונים, את מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, אני חוזר ומפרסם כאן מאמר שפרסמתי לפני
ישנו דבר שהוא בעיני לא פחות ממופלא ממש, באופן שבו דווקא ביום שבו אנו קוראים על הפרידה שהיא אולי הכי משמעותית בהיסטוריה של עמנו, אנחנו
מזל טוב! מחר ה01/09 הוא תאריך הרשמי שבו מערכת החינוך הישראלית חוזרת לפעול במלוא עוזה. מאות אלפי תלמידים יחזרו לחבוש את ספסלי הלימודים, ולהתחיל את
במאמר זה אנסה להצביע על אלמנט החיבור וההשתייכות הנעוץ בבסיס הזיקה אל המקדש. כך שכתמונת תשליל, משמעות חורבנו וחסרונו, היא בהיעדרה של אותה תחושת חיבור.
במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
התיאור המצוי לפנינו של אופן חגיגת פולחן העגל על ידי העם היהודי, הוא קצר למדיי ומכיל פסוקים בודדים. אך התיאור הבולט ביותר, הוא האופן שבו
את סדרת מאמרים זו, ברצוני לפתוח בכותרת רעיונית, שהיא לדעתי מהפכנית בקריאתה ופרשנותה את אחת הפרשיות החמורות והמרתקות שבתורה, פרשת מעשה העגל. נראה לומר כי
