היום ה’ באב תשפ״ה, חל יום פטירתו של רבי יצחק לוריא אשכנזי, הידוע בשמו האר”י. השנה אנו מציינים 453 להסתלקותו. האר״י נחשב לאחד מגדולי המקובלים
המאמר בוחן את תפיסת תשעה באב כנקודת מפנה הכוללת תקווה לגאולה, ולא רק יום של טרגדיה, ומדגים כיצד אסונות היסטוריים בחוויה היהודית היוו לעיתים קרובות את הזרעים להתחדשות וצמיחה. המחבר משרטט תהליך מעגלי ומתמשך לאורך שלוש מאות שנה, החל מהמאה ה-17, שבו משברים כמו גזרות ת”ח ות”ט, דרך תנועות כמו השבתאות, החסידות, ההשכלה והציונות, ועד השואה והתקומה, הזינו והצמיחו זו את זו בתנועה בלתי פוסקת לעבר הגאולה. למרות האופי הטראגי של אירועים אלו, המאמר מדגיש את החוסן הפנימי ויכולת ההתחדשות של העם היהודי, המוביל בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל ולשגשוג הרוחני, התרבותי והחומרי.
מאמר זה בוחן את דמותו והגותו של הרמב”ם דרך עדשת הסדרה התיעודית “הנשר הגדול”, ומציג אותו כהוגה היהודי האחרון של יהדות שלמה וריאליסטית. המחבר טוען שהרמב”ם ראה את העולם כישות מתוקנת, דחה תפיסות מיתיות ומלאכיות, והתמקד בהלכה פרקטית ובתיקון העולם דרך מעשי האדם, כפי שמשתקף ב”משנה תורה” ובתיאוריו את הגאולה כתהליך טבעי. המאמר מנגיד תפיסה זו לעליית הקבלה וספר הזוהר, שהכניסו ליהדות מימד מיתי ותיקוני עולם. לבסוף, הוא דן באירוניה ההיסטורית לפיה רעיונותיו הריאליסטיים של הרמב”ם אומצו על ידי תנועות מודרניות, כולל הציונות וחב”ד, כדי לתת לגיטימציה למעשים אקטיביסטיים בעלי אופי גאולתי.
הטומאה והטהרה, זה לעומת זה, מהווים את חומרי הגלם של ההוויה היהודית הקדומה. קשה לחשוב על החיים היהודיים בתקופת המקדש במנותק ממושגים אלו. במאמר זה
השבוע ביום ראשון ג׳ תמוז, ציין העולם היהודי 31 שנה להסתלקותו של הרב מנחם מנדל שניאורסון – הידוע בשמו ׳הרבי מליובאוויטש׳׳, מי ששימש כאדמו״ר השביעי
מבוא: הטקסט שלפניכם מציע קריאה פילוסופית-רעיונית בעשרת הדיברות, לא כמצוות נפרדות או דרישות מוסריות נקודתיות, אלא כרצף רעיוני של עקרונות המבקשים לעצב את תודעתו של
הימים הללו שאנו נמצאים בהם – החל מראש חודש סיוון ועד לחג השבועות בו׳ לחודש, אלו הם הימים שלפי המסורת היהודית הגיע העם היהודי להתייצב
לרגל ימי ספירת העומר, שבהם אנו מציינים במנהגי אבלות שונים, את מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, אני חוזר ומפרסם כאן מאמר שפרסמתי לפני
בשבת הקרובה נקרא בבתי הכנסת בנוסף לפרשת השבוע (׳פקודי׳), גם את ׳פרשת החודש׳. זאת הפרשה האחרונה מאותן ׳ארבעת הפרשיות׳ שאותן אנו קוראים בחודש אדר, ואשר מהווה – בהגדרתה, הכנה לחודש ניסן וחג הפסח. במאמר הרצ״ב, ניסיתי לגעת במאמר תלמודי חידתי עד מאוד, המגולל בפנינו את אופן קריאתה של פרשה זו על ידי החכם רבי אלעזר בן ערך. זאת קריאה שיש בה מן הדרשנות והפיענוח, באופן שמאפשר לנו לצלול בסוד הדברים במובנם היותר פנימי.
מבוא: לפני שלוש שנים, בטו׳ אדר – שושן פורים תשפ״ב הסתלק לעולמו אחד הרבנים החרדיים המשפיעים ביותר, מי שאף נחשב בעיני רבים כגדול הדור, הרב