בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את אחת החוויות היותר מטלטלות ומעצבות בחיי, כזאת שקשה לי להפריז במשמעותה ובאופן שבו היא כמו כוננה והגדירה את
הלילה יח’ בתשרי תשפ”ו, הוא ליל ההילולא של רבי נחמן מברסלב (יח’ תשרי תק”ע. 1810), שנפטר לפני 216 שנים. זה אולי לא מקרי שיום פטירתו
אחת התורות החשובות ביותר במשנתו התיאולוגית של רבי נחמן מברסלב, היא תורה סד׳ בספרו המונומנטאלי ׳ליקוטי מוהר״ן׳. זאת תורה שידועה בשמה כ׳תורה של החלל הפנוי׳. היא עוסקת באופן נוכחות/אי נוכחות האלוהים בעולם ובשאלת היתכנות הזיקה אליו והאימות האמוני בדבר הימצאותו. יש לתורה הזאת משמעויות והקשרים רעיוניים ארוכים מני ארץ ורחבים מני ים. בחג הסוכות (שבו חל יום פטירתו של רבי נחמן) לפני מספר שנים – בחג הסוכות תשפ״א, העברתי סדרת הרצאות במשנתו ודמותו של רבי נחמן, לאור התורה המרתקת הזאת. מאמר הוא תמלול של ההרצאה השניה באותה סדרה. העובדה שזאת תורה המתבססת על הכתוב הראשון בפרשת השבוע, בהוראת האלוהים למשה: ׳בֹּא אֶל פַּרְעֹה׳ – היא זו שמביאה אותי לחזור ולעלות כאן את אותו מאמר. אתם מוזמנים לצלול פנימה בסוד הדברים.
את הסיפור הבא אני כותב בדמע ממש. קשה לי בכלל להעביר במילים את סערת הרגשות שאני מצוי בה בשעות אלו, אחרי היוודע דבר פציעתו הקשה
בערב ראש השנה תש”ג 1942, בשיאה של מלחמת העולם השניה, והשואה המחרידה שפקדה את יהדות אירופה בימי האימה והזעם ההם, נרצח אחד מדמויות ההוד של
אם ישנו אדם בדורנו שראוי היה לתואר ‘חסיד אומות העולם’, הרי שללא ספק, הוא צ’רלי קירק. אין מילים שיכולות לתאר את גדלות הנפש של האדם
מאמר זה נכתב לפני כחמש שנים (חודש אב תש״פ – 08/2020), ממש סמוך ונראה להסתלקותו של אחד ההוגים היהודיים החשובים והמשפיעים בדורנו, הרב עדין אבן
היום ה’ באב תשפ״ה, חל יום פטירתו של רבי יצחק לוריא אשכנזי, הידוע בשמו האר”י. השנה אנו מציינים 453 להסתלקותו. האר״י נחשב לאחד מגדולי המקובלים
מן המפורסמות ההיסטוריות, כי חורבן הבית השני במאה ה1 לספירה, הגיע מתוך מצב של קונפליקט פנימי חסר תקדים שהתחולל בלבו של העם היהודי. כתות ותפיסות
מאמר זה בוחן את דמותו והגותו של הרמב”ם דרך עדשת הסדרה התיעודית “הנשר הגדול”, ומציג אותו כהוגה היהודי האחרון של יהדות שלמה וריאליסטית. המחבר טוען שהרמב”ם ראה את העולם כישות מתוקנת, דחה תפיסות מיתיות ומלאכיות, והתמקד בהלכה פרקטית ובתיקון העולם דרך מעשי האדם, כפי שמשתקף ב”משנה תורה” ובתיאוריו את הגאולה כתהליך טבעי. המאמר מנגיד תפיסה זו לעליית הקבלה וספר הזוהר, שהכניסו ליהדות מימד מיתי ותיקוני עולם. לבסוף, הוא דן באירוניה ההיסטורית לפיה רעיונותיו הריאליסטיים של הרמב”ם אומצו על ידי תנועות מודרניות, כולל הציונות וחב”ד, כדי לתת לגיטימציה למעשים אקטיביסטיים בעלי אופי גאולתי.