אישים

המאמר מתאר מפגש מרגש ומעורר השראה בין הרב מנחם דדון, שליח חב”ד מסידני ששרד פיגוע קשה באוסטרליה, לבין הרב לירז זעירא, קצין שאיבד את שתי רגליו לפני כארבעה חודשים בסוריה. הכותב מדגיש את תהליך השיקום יוצא הדופן של הרב זעירא בבית לוינשטיין, המהווה מופע של ניצחון הרוח על מגבלות הגוף והטראומה. דרך סיפוריהם האישיים, מוסברת תפיסת השליחות החסידית, המבקשת להפוך כל משבר וכאב למנוף של עשייה למען הכלל והפצת אור. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, שתי הדמויות בוחרות לקחת אחריות הנהגתית ולחזק את קהילתם מתוך אמונה עמוקה בהשגחה פרטית. המאמר נחתם בהשוואתם ל”פנסאים” המאירים את סביבתם דווקא מתוך החושך, כצוואתו של הרבי מליובאוויטש.

המאמר את מהות הגלות והגאולה דרך מושג הדיבור והשתיקה בפרשת ויחי ובסיפורי המקרא. המחבר מסביר כי חוסר היכולת לנשום וליצור רווחים בין המילים הוא ביטוי לגלות, בעוד שהגאולה מתבטאת בדיבור רהוט, מדויק ובעל משמעות. לצד זאת, מודגשת חשיבותה של השתיקה ככלי להתמודדות עם מצבים טראגיים ובלתי נתפסים, כפי שהפגינו יעקב ומשה. השתיקה אינה רק חוסר במילים, אלא הכרה בענווה במגבלות התבונה האנושית מול המסתורין האלוהי והקיום הכאוטי. בסופו של דבר, היכולת לאזן בין הדיבור לשתיקה היא זו המאפשרת חיבור שורשי לאמת ולמסורת האבות. כך הופכת השתיקה של יעקב בערש דווי למסר נצחי של אמונה ואחדות עבור דורות העתיד. בהמשך לכך, הוא מאיר את דמותו רצופת השתיקות של מורי ורבי הגאון המופלא רבי משה שפירא זצ״ל – הגותו ומשנתו הייחודית. לפרשת ויחי ובמעבר לפרשת שמות – ולעשרה בטבת יום השנה התשיעי לפטירתו של רבינו משה שפירא זצ”ל