ביום העצמאות פרסמתי מאמר העוסק בהקשרה של הדומיה לעומת הדיבור, היחידיאיות האישית לעומת השתיקה הגנרית, הוא נוגע בסוגיות פילוסופיות עמוקות, כאשר ההקשר המסוים שבו נכתבו
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
חג הפסח הוא חג שבהגדרתו הוא פרטיקולרי. כולו קודש ליְהוּדִיּוּת. אין שום דבר ממנהגי הפסח ומצוותיו שיש בו איזשהו מאפיין אוניברסאלי, אותו ניתן למצוא בכל
הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו, יהודי קשיש אחד
פרולוג אקטואלי: מאמר זה נכתב לפני למעלה משנה, בימים ההם של החודשים הראשונים למלחמה הנוראית שבה הייתה מצויה מדינת ישראל. העם היושב בציון וההנהגה הישראלית,
שורות אלו נכתבו אשתקד במוזיאון אלברטינה שבווינה. זאת אחת מפנינות התרבות ההיסטוריים של העיר עתיקת היומין הזאת. המוזיאון מכיל אוספי אמנות שאין ערך לחשיבותם בתולדות
מאמר רעיוני לימי ט׳ וי׳ בטבת, לאור דמותו ומשנתו של מורי ורבי גאון המחשבה רבי משה שפירא זצ״ל – שהסתלק ביום ט׳ בטבת תשע״ז, והובא למנוחת עולם למחרת ביום צום עשרה בטבת. אלו הם ימים שהיו משמעותיים ומפותחים במיוחד בהגותו של הרב זצ״ל, ובדייקא בהקשרו של מאמר חז״ל בכך שבהם ׳תורגמה התורה ליוונית׳. מתוך מגמה רעיונית זו, אני מנסה להאיר את דמותו ומשנתו של הרב זצ״ל, זאת לאור רעיונות שהתלבנו לאורך השנים בהקשר זה בבית מדרשו – בבחי׳ ׳דבריהם אלו זכרונם׳.
המבנה העצום שליד אגם הדוצנטייך שבנירנברג נראה מוזנח אך מרשים מאוד. הוא דמוי פרסה ענקית בקוטר 250 מטרים, הקומה התחתונה שלו כולה אכסדרת עמודים, בראש
לפני כשנתיים, בליל נר שביעי של חג החנוכה, נשאתי דברים באירוע משפחתי, שעסקו בעניינו של החג החנוכה ובעימות הפילוסופי – אסתטי בין היהודיות ליווניות. אותו
בעמוד זה ניתן למצוא שורה של שיעורים מוקלטים, שנמסרו במהלך השנים בפורומים והזדמנויות שונות. בשיעורים אלו נלמדו עניינים יסודיים ועמוקים הנוגעים בעניינו של חג החנוכה, ההתמודדות של היהדות לעומת היווניות, במנעד של הקשרים הגותיים ותרבותיים. הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם!