בימים האחרונים סוערת הארץ בסערה זוטא, אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו, קרא ליהודים הנוסעים לחגוג את ראש השנה בעיר אומן שבאוקראינה, לשקול היטב את נסיעתם
אתמול פרסם איש נאלח במיוחד בשם אורי ברייטמן (שהוא כנראה סוג של מישהו שנחשב לאחד מראשיה הקיצוניים של מחאת קפלן) תמונה מחרידה בנבזותה, שבה נראה
אמש בשעת לילה מאוחרת, הזוועה שברה שיאים. זה נראה שהיא ממש כרכה את גורלה בקו לינארי עם מזג האוויר. זה מתחיל במזג אוויר חם, עובר
אמש, בשעה מאוחרת בלילה, עליתי לשיחת ועידה מרובעת, שבה השתתפו ארבעה אנשים, אשר לפחות שניים מהם קשורים מאוד לכול הסיפור של הרפורמה המשפטית. היתה זאת
בעבורי לפחות, היה משהו מעודד כשצפיתי הערב בקטעים מתוך טקס ההכתרה ההיסטורי של המלך צ׳רלאס. בעידן שבו רובוטים ותבונה מלאכותית הולכים וממלאים את כל חללו
זה היה אולי הערב הכי עצוב ובו זמנית, גם מלא בתקווה, שהייתי בו בחיי. קשה לי אפילו להסביר במילים את עומק הפרדוקס, וכמה שהוא הרגיש
בשבת קראנו בפרשת יתרו, על הבחירה הייחודית באומה היהודית. אלוהים מורה למשה רבינו על הזכות שנפלה בגורלו הפרטיקולרי של עם ישראל להיות “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים”.
המוות בהגדרתו נמצא בנקודת הקצה של החיים. הוא תמצית האנומליה. באופן טבעי האדם הולך אל מותו, נע אל קיצו הנעוץ אי שם בסוף ימיו. הוא
ביום שישי האחרון, ארצות הברית רעדה. זאת הייתה אחת הטלטלות היותר סוערות שידעה המדינה העצומה הזאת זה עשרות רבות של שנים. לראשונה מזה חמישים שנה,
אחרי ולפני הכול, מה שבאמת הפיל את הממשלה הזאת, היה העניין הזהותי. זה שאולי ישנו ניסיון להמעיט ממשמעותו והשפעתו עלינו, כבני אדם, באשר אנחנו, אבל
