אמש, בשעה מאוחרת בלילה, עליתי לשיחת ועידה מרובעת, שבה השתתפו ארבעה אנשים, אשר לפחות שניים מהם קשורים מאוד לכול הסיפור של הרפורמה המשפטית. היתה זאת
בעבורי לפחות, היה משהו מעודד כשצפיתי הערב בקטעים מתוך טקס ההכתרה ההיסטורי של המלך צ׳רלאס. בעידן שבו רובוטים ותבונה מלאכותית הולכים וממלאים את כל חללו
זה היה אולי הערב הכי עצוב ובו זמנית, גם מלא בתקווה, שהייתי בו בחיי. קשה לי אפילו להסביר במילים את עומק הפרדוקס, וכמה שהוא הרגיש
בשבת קראנו בפרשת יתרו, על הבחירה הייחודית באומה היהודית. אלוהים מורה למשה רבינו על הזכות שנפלה בגורלו הפרטיקולרי של עם ישראל להיות “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים”.
המוות בהגדרתו נמצא בנקודת הקצה של החיים. הוא תמצית האנומליה. באופן טבעי האדם הולך אל מותו, נע אל קיצו הנעוץ אי שם בסוף ימיו. הוא
ביום שישי האחרון, ארצות הברית רעדה. זאת הייתה אחת הטלטלות היותר סוערות שידעה המדינה העצומה הזאת זה עשרות רבות של שנים. לראשונה מזה חמישים שנה,
אחרי ולפני הכול, מה שבאמת הפיל את הממשלה הזאת, היה העניין הזהותי. זה שאולי ישנו ניסיון להמעיט ממשמעותו והשפעתו עלינו, כבני אדם, באשר אנחנו, אבל
אמש בתוכנית “המקור” שודר הפרק השני בסדרת הזוועה “משיח השקר”, על המפלצת אליעזר ברלנד ומעלליו שצחנתם עולה השמימה. לא בטוח שאני יודע בדיוק להסביר למה,
צפיתי אתמול ערב בפה פעור בתוכנית “המקור” האחרונה שעסקה בדמותו המפלצתית של אליעזר ברלנד. לכאורה אין באמת חדש תחת השמש, לא שום דבר שלא ידענו
צריכים לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר. בלי לנסות לעגל פינות ולטייח. נראה לי שכבר באמת הגיעו מים עד גועל נפש, כך שאין זאת העת
