הספד יוקד שכזה (הרצ״ב בסרטון בקצה המאמר), כמו שתוכלו לשמוע כאן מפיו של הרב יצחק בר חיים – אחד מרבני גדוד נצח יהודה, דומני שעוד
ב-6 באפריל 1903 פרצו בעיר קישינב פרעות קשות ביהודי העיר. הפרעות פרצו בעקבות דם שהאשימה את יהודי העיר ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. מאות רבות
הימים הם באמת היסטוריים. כפי שכבר כתבתי ימים ספורים לאחר השביעי באוקטובר, אנחנו עוד רחוקים מלהבין באמת את הממד האֶפִּי המובהק של התקופה הזאת שאנו
אתמול בשעות המאוחרות של הערב, ההמון צבא כאן בשכונה על הרחובות. זרם עצום של אנשים, עם הרבה מאוד זעם קדוש בעיניים, פשט על הרחובות. הלפידים
ביום שישי פרסם העיתון “ג’רוזלם-פוסט” סקר נרחב שנעשה בקרב אזרחי ישראל, ובו עלה ממצא מדהים ולפיו כשליש מאזרחי ישראל אומרים שאמונתם דווקא התחזקה בעקבות המאורעות
פרולוג אקטואלי: מדינת ישראל וההנהגה הישראלית, מתקרבות לרגע האמת – ממנו אולי הייתה מחשבה/תקווה במשך שלושת חודשי המלחמה הראשונים, כי יהיה ניתן לחמוק הימנה. זאת
ישנו דבר מאוד מעניין בהקשרה של ההוראה על איסור כריתת אילנות מאכל. המקום והאופן שבו התורה בוחרת להביע את האיסור הזה, מתייחס למצב המלחמה. וכך
יש משהו מאוד בולט בהלוויות צבאיות שהמת נוכח לעומתך באופן מאוד חי ומוחשי. הדיבור הוא לא עליו אלא אליו. דו שיח הכי ישיר, גלוי, אפילו
מדינת ישראל והעם היהודי ציינו השבוע 100 ימים לאסון הגדול ביותר בתולדותיה ובתולדות האומה היהודית, מאז השואה ותום מלחמת העולם השנייה. זהו זמן ראוי לניסיון
לפני כמה ימים באתי לפגוש מישהו בשכונת קטמונים פה בירושלים. כשהגעתי קרוב לבית, הצלחתי להבחין מרחוק בגבר שיצא עם כלבו מאותו בניין. רגע לפני שיצא