הגות אקטואלית

את המאמר הרצ״ב פרסמתי לפני 15 חודשם בשלהי דצמבר 23. חודשים ספורים אחרי פתיחת המלחמה הנוראית. היה זה לאחר שחרורם של איתי ומיה רגב, והעדות המדהימה שנתן איתי על זמן שהותו המשותפת שם בתחתית השאול של השבי בעזה עם חברו הטוב עומר שם טוב. הבוקר, בשעה טובה ומוצלחת יצא עומר לחירות ואור עולם. חזרתי ונזכרתי הערב במה שכתבתי אז והקדשתי את השורות לעומר האהוב. אני חוזר ומעלה את הדברים כסגירת מעגל. ברוך בואך לשלום עומר. כמה חיכינו לך כאן!

ואחרי שהכול, אבל הכול, ייגמר, אינשאללה, בקרוב ממש, במהרה בימינו – אמן, מישהו יצטרך לתת את הדין על האופן שבו לאורך כל חודשי המלחמה הנוראה

יש משהו בלעמוד בבית קברות – בהלוויה צבאית, שמוציא מהמשתתפים את המקומות הכי ראשוניים ובסיסיים בנפש האדם. צדדים ואמירות שביום היום המצוי שלנו, נשמעים לנו

במשך הרבה מאוד זמן, הקפדתי בשנה האחרונה, ללכת מידי מוצ”ש אל אירוע התמיכה בחטופים ובמשפחותיהם שמתקיים על בסיס שבועי בסמיכות למקום מגוריי – כאן ברחובה

הנפש כבר לא עומדת בזה, הלב האנושי על סף קריסה. כמות ההלוויות, האובדן והתוגה האינסופית. אסון רודף אסון, טרגדיה אחר טרגדיה. השמות, הפנים, המשפחות, הילדים,

עמוס היה היום בהר הרצל בירושלים. הוי כמה עמוס, אתם אפילו לא מתארים לעצמכם. אפילו במושגים של ההר הזה בשנה האחרונה, שבו הוא כנראה נהיה

שבוע טוב – ועוד איזה שבוע טוב! הבוקר, שבת פרשת ניצבים, התפללתי במניין המתקיים באודיטוריום שבבית הספר אוולינה דה רוטשילד – כאן בשכונת רחביה בירושלים.

מבוא: לפני כעשרה ימים פרסם הסופר ואיש הרוח דב אלבום, מאמר ביקורת חריף כנגד החברה החרדית ועולם הישיבות בפרט. ולמען האמת, הרבה זמן שלא קראתי

אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים