השנה – כמו גם בשנה שעברה, שבת זכור שונה והיסטורית. אחרי עשרות רבות של שנים, כשיהודים יקראו בשבת הזאת על זיכרון מחיית עמלק, הם יחושו
את המאמר הרצ״ב פרסמתי לפני 15 חודשם בשלהי דצמבר 23. חודשים ספורים אחרי פתיחת המלחמה הנוראית. היה זה לאחר שחרורם של איתי ומיה רגב, והעדות המדהימה שנתן איתי על זמן שהותו המשותפת שם בתחתית השאול של השבי בעזה עם חברו הטוב עומר שם טוב. הבוקר, בשעה טובה ומוצלחת יצא עומר לחירות ואור עולם. חזרתי ונזכרתי הערב במה שכתבתי אז והקדשתי את השורות לעומר האהוב. אני חוזר ומעלה את הדברים כסגירת מעגל. ברוך בואך לשלום עומר. כמה חיכינו לך כאן!
סמליות עמוקה ישנה לעובדה כי ממש בימים אלו, שבהם אנו קוראים את פרשיות גלות – וגאולת מצרים, אנו, העם היושב בציון, והעם היהודי כולו, זוכה
ואחרי שהכול, אבל הכול, ייגמר, אינשאללה, בקרוב ממש, במהרה בימינו – אמן, מישהו יצטרך לתת את הדין על האופן שבו לאורך כל חודשי המלחמה הנוראה
״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים..״ זהו בעיניי אחד הפסוקים המרגשים בתורה. האופן שבו בתחילת תיאורה של
יש משהו בלעמוד בבית קברות – בהלוויה צבאית, שמוציא מהמשתתפים את המקומות הכי ראשוניים ובסיסיים בנפש האדם. צדדים ואמירות שביום היום המצוי שלנו, נשמעים לנו
במשך הרבה מאוד זמן, הקפדתי בשנה האחרונה, ללכת מידי מוצ”ש אל אירוע התמיכה בחטופים ובמשפחותיהם שמתקיים על בסיס שבועי בסמיכות למקום מגוריי – כאן ברחובה
הנפש כבר לא עומדת בזה, הלב האנושי על סף קריסה. כמות ההלוויות, האובדן והתוגה האינסופית. אסון רודף אסון, טרגדיה אחר טרגדיה. השמות, הפנים, המשפחות, הילדים,
עמוס היה היום בהר הרצל בירושלים. הוי כמה עמוס, אתם אפילו לא מתארים לעצמכם. אפילו במושגים של ההר הזה בשנה האחרונה, שבו הוא כנראה נהיה
שבוע טוב – ועוד איזה שבוע טוב! הבוקר, שבת פרשת ניצבים, התפללתי במניין המתקיים באודיטוריום שבבית הספר אוולינה דה רוטשילד – כאן בשכונת רחביה בירושלים.
