הנפש כבר לא עומדת בזה, הלב האנושי על סף קריסה. כמות ההלוויות, האובדן והתוגה האינסופית. אסון רודף אסון, טרגדיה אחר טרגדיה. השמות, הפנים, המשפחות, הילדים,
עמוס היה היום בהר הרצל בירושלים. הוי כמה עמוס, אתם אפילו לא מתארים לעצמכם. אפילו במושגים של ההר הזה בשנה האחרונה, שבו הוא כנראה נהיה
שבוע טוב – ועוד איזה שבוע טוב! הבוקר, שבת פרשת ניצבים, התפללתי במניין המתקיים באודיטוריום שבבית הספר אוולינה דה רוטשילד – כאן בשכונת רחביה בירושלים.
מבוא: לפני כעשרה ימים פרסם הסופר ואיש הרוח דב אלבום, מאמר ביקורת חריף כנגד החברה החרדית ועולם הישיבות בפרט. ולמען האמת, הרבה זמן שלא קראתי
אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים
“אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁיֹּאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה״ (ברכות לא׳).
לפני כ 1900 שנה, בשנת 130 לספירת הנוצרים, נפל דבר בישראל. צעיר יהודי בשם שמעון בר כוכבא, שהורתו וגדילתו ממש היו לא בהכרח מתוך שורות
הספד יוקד שכזה (הרצ״ב בסרטון בקצה המאמר), כמו שתוכלו לשמוע כאן מפיו של הרב יצחק בר חיים – אחד מרבני גדוד נצח יהודה, דומני שעוד
ב-6 באפריל 1903 פרצו בעיר קישינב פרעות קשות ביהודי העיר. הפרעות פרצו בעקבות דם שהאשימה את יהודי העיר ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. מאות רבות
הימים הם באמת היסטוריים. כפי שכבר כתבתי ימים ספורים לאחר השביעי באוקטובר, אנחנו עוד רחוקים מלהבין באמת את הממד האֶפִּי המובהק של התקופה הזאת שאנו
