אז איפה היה אלוהים בשואה? איך אפשר לדבר על אלוהים בעולם שאחרי אושוויץ? ללא ספק, שאלות כבדות משקל והרות משמעות, ולתיאולוגיים והוגי הדיעות למיניהם, לבטח
בשנים האחרונות, הייתה לי הזכות להוביל קבוצות שונות במסעות מחקר ולימוד למזרח אירופה. ולמזלי, עשיתי את המסעות הללו עם חילונים וחרדים כאחד. אבל גם אם
את מאיר שלו, הכרתי לראשונה דווקא מהצד הפחות מוכר שלו. כמי שנחשב לאורך כבר עשרות שנים, אחד הסופרים החשובים ובולטים בהוויה הישראלית, פחות ניתן דגש
במאמר קודם עסקנו בהרחבה באבחנה התיאולוגית העמוקה שבין ׳עדות׳ ל׳סיפור׳, אם בהקשרו הפרטני בעניינו של ליל הסדר, ואם בהקשר אמוני רחב ובסיסי יותר. במאמר זה,
את הסדר הציבורי שערכתי אמש (כמדי שנה, בעשור האחרון), פתחתי בהצגה בפני קהל המשתתפים, מסמך שהוא בעיניי מופלא ומצמרר כאחד, שלאחרונה היתה לי הזכות לרכוש
זה היה אולי הערב הכי עצוב ובו זמנית, גם מלא בתקווה, שהייתי בו בחיי. קשה לי אפילו להסביר במילים את עומק הפרדוקס, וכמה שהוא הרגיש
לפני כמה שבועות התארחתי בתוכנית ׳המבדיל׳ באתר ׳כיכר השבת׳, לשיחה אישית מעמיקה (עד כמה שניתן לעשות זאת בפלטפורמה שכזאת בזמן יחסית קצר), עם חברי היקר
את מאמר זה ברצוני להקדיש לאחת הדמויות המרתקות בתולדות מדינת ישראל, הרב שלמה גורן. מי ששימש בשנות השישים כרב הראשי לצה״ל, ולאחר מכן כרב הראשי
בשבת קראנו בפרשת יתרו, על הבחירה הייחודית באומה היהודית. אלוהים מורה למשה רבינו על הזכות שנפלה בגורלו הפרטיקולרי של עם ישראל להיות “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים”.
המוות בהגדרתו נמצא בנקודת הקצה של החיים. הוא תמצית האנומליה. באופן טבעי האדם הולך אל מותו, נע אל קיצו הנעוץ אי שם בסוף ימיו. הוא