במאמר קודם עסקנו בהרחבה באבחנה התיאולוגית העמוקה שבין ׳עדות׳ ל׳סיפור׳, אם בהקשרו הפרטני בעניינו של ליל הסדר, ואם בהקשר אמוני רחב ובסיסי יותר. במאמר זה,
את הסדר הציבורי שערכתי אמש (כמדי שנה, בעשור האחרון), פתחתי בהצגה בפני קהל המשתתפים, מסמך שהוא בעיניי מופלא ומצמרר כאחד, שלאחרונה היתה לי הזכות לרכוש
זה היה אולי הערב הכי עצוב ובו זמנית, גם מלא בתקווה, שהייתי בו בחיי. קשה לי אפילו להסביר במילים את עומק הפרדוקס, וכמה שהוא הרגיש
לפני כמה שבועות התארחתי בתוכנית ׳המבדיל׳ באתר ׳כיכר השבת׳, לשיחה אישית מעמיקה (עד כמה שניתן לעשות זאת בפלטפורמה שכזאת בזמן יחסית קצר), עם חברי היקר
את מאמר זה ברצוני להקדיש לאחת הדמויות המרתקות בתולדות מדינת ישראל, הרב שלמה גורן. מי ששימש בשנות השישים כרב הראשי לצה״ל, ולאחר מכן כרב הראשי
בשבת קראנו בפרשת יתרו, על הבחירה הייחודית באומה היהודית. אלוהים מורה למשה רבינו על הזכות שנפלה בגורלו הפרטיקולרי של עם ישראל להיות “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים”.
המוות בהגדרתו נמצא בנקודת הקצה של החיים. הוא תמצית האנומליה. באופן טבעי האדם הולך אל מותו, נע אל קיצו הנעוץ אי שם בסוף ימיו. הוא
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק שמות כ:יד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ
הפילוסוף פרופ’ יוסף אגסי, הלך הבוקר לעולמו. וזה החזיר אותי באחת למעלה מעשרים שנה אחרונית. אל שנותיי ההם בישיבה שבבני ברק. אותם ערבים מתוקים שהייתי
הלילה ליל יח׳ בטבת, חל יום פטירתו של הרב פרופ׳ אברהם יהושע השל. זהו יארצייט יובל להסתלקותו, לפני חמישים שנה ביז׳ טבת תשל״ג (23/12/1972). השל