יש משהו מאוד בולט בהלוויות צבאיות שהמת נוכח לעומתך באופן מאוד חי ומוחשי. הדיבור הוא לא עליו אלא אליו. דו שיח הכי ישיר, גלוי, אפילו
מדינת ישראל והעם היהודי ציינו השבוע 100 ימים לאסון הגדול ביותר בתולדותיה ובתולדות האומה היהודית, מאז השואה ותום מלחמת העולם השנייה. זהו זמן ראוי לניסיון
לפני כמה ימים באתי לפגוש מישהו בשכונת קטמונים פה בירושלים. כשהגעתי קרוב לבית, הצלחתי להבחין מרחוק בגבר שיצא עם כלבו מאותו בניין. רגע לפני שיצא
מאמר אישי המגולל זיכרון ילדות רחוק, איך חג החנוכה תשמ״ה -1984 הפך להיות נקודת מפנה אופטימית בחיי, אחרי טרגדיה קשה שנחוותה במשפחתי כמה חודשים קודם לכן.
השבוע הייתה לי הזכות לפגוש בן משפחה קרוב, אשר מתנדב כבר שנים בארגון זק״א. במשך שעה ארוכה הוא חלק עמי את עבודת הקודש שהם עושים,
אמש הייתה בידי הזכות להשתתף באירוע מלאות שלושים להירצחו של יהודה בכר ז״ל, אחד מאותם כ1300 קרבנות שנרצחו באותו יום מר ונמהר של שמחת תורה
באופן אירוני יש משהו טוב במלחמה הארורה הזאת שנחתה על ראשינו. היא מוציאה כך באחת, את כל השדים מהארונות המערביים הסרוחים. את כל הצדדים היותר
אופק חברים, זה מה שאנחנו כ”כ צריכים בימים אלו. כמה שאנו זקוקים נואשות ליכולת לראות את המֵעֵבֶר, את הרגע שאחרי כול התופת והאימה הזאת. את
“בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר..״ אחת החידות הגדולות
ישנה תחושה עמוקה של חדירה לפרטיות, לבוא ולהשתתף כך בהלוויות של כל מיני חיילים אלמוניים. כאלו שבקושי אתה אפילו יודע את שמם. אתה עומד שם