חג הפסח הוא חג שבהגדרתו הוא פרטיקולרי. כולו קודש ליְהוּדִיּוּת. אין שום דבר ממנהגי הפסח ומצוותיו שיש בו איזשהו מאפיין אוניברסאלי, אותו ניתן למצוא בכל
הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו, יהודי קשיש אחד
מבוא: לפני שלוש שנים, בטו׳ אדר – שושן פורים תשפ״ב הסתלק לעולמו אחד הרבנים החרדיים המשפיעים ביותר, מי שאף נחשב בעיני רבים כגדול הדור, הרב
פרולוג אקטואלי: מאמר זה נכתב לפני למעלה משנה, בימים ההם של החודשים הראשונים למלחמה הנוראית שבה הייתה מצויה מדינת ישראל. העם היושב בציון וההנהגה הישראלית,
השנה – כמו גם בשנה שעברה, שבת זכור שונה והיסטורית. אחרי עשרות רבות של שנים, כשיהודים יקראו בשבת הזאת על זיכרון מחיית עמלק, הם יחושו
את המאמר הרצ״ב פרסמתי לפני 15 חודשם בשלהי דצמבר 23. חודשים ספורים אחרי פתיחת המלחמה הנוראית. היה זה לאחר שחרורם של איתי ומיה רגב, והעדות המדהימה שנתן איתי על זמן שהותו המשותפת שם בתחתית השאול של השבי בעזה עם חברו הטוב עומר שם טוב. הבוקר, בשעה טובה ומוצלחת יצא עומר לחירות ואור עולם. חזרתי ונזכרתי הערב במה שכתבתי אז והקדשתי את השורות לעומר האהוב. אני חוזר ומעלה את הדברים כסגירת מעגל. ברוך בואך לשלום עומר. כמה חיכינו לך כאן!
שורות אלו נכתבו אשתקד במוזיאון אלברטינה שבווינה. זאת אחת מפנינות התרבות ההיסטוריים של העיר עתיקת היומין הזאת. המוזיאון מכיל אוספי אמנות שאין ערך לחשיבותם בתולדות
פרשת יציאת מצרים נפתחת בראשיתה, בגילוי של אלוהים למשה הסנה הבוער, ובו אלוהים מצווה על משה ללכת לבשר לאומה היהודית הנתונה בעיצומו של שעבוד מצרים,
בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או
אַהֲבַת אָדָם: וְאוּלַי, אוּלַי זֹאת רַקאַהֲבָהשֶׁאוּלַי מְקַלְקֶלֶת אֶתהַשּׁוּרָהאֲבָל מְתַקֶּנֶת וּמְאַחָההַרְבֵּה מְאוֹדשׁוּרוֹתשֶׁל פְּצָעִים מְדַמְּמִיםשֶׁל חַיִּים שֶׁנֶּהֶרְסוּ, שֶׁקָּרְסוּאֶל תּוֹךְ עַצְמָם אָז אוּלַי זֹאת רַקאַהֲבָהאֲמִתִּית – טְהוֹרָהשֶׁכֻּלָּנוּ אֲנוּסִיםלְכוּדִים