פרשת יציאת מצרים נפתחת בראשיתה, בגילוי של אלוהים למשה הסנה הבוער, ובו אלוהים מצווה על משה ללכת לבשר לאומה היהודית הנתונה בעיצומו של שעבוד מצרים,
בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או
אַהֲבַת אָדָם: וְאוּלַי, אוּלַי זֹאת רַקאַהֲבָהשֶׁאוּלַי מְקַלְקֶלֶת אֶתהַשּׁוּרָהאֲבָל מְתַקֶּנֶת וּמְאַחָההַרְבֵּה מְאוֹדשׁוּרוֹתשֶׁל פְּצָעִים מְדַמְּמִיםשֶׁל חַיִּים שֶׁנֶּהֶרְסוּ, שֶׁקָּרְסוּאֶל תּוֹךְ עַצְמָם אָז אוּלַי זֹאת רַקאַהֲבָהאֲמִתִּית – טְהוֹרָהשֶׁכֻּלָּנוּ אֲנוּסִיםלְכוּדִים
ואחרי שהכול, אבל הכול, ייגמר, אינשאללה, בקרוב ממש, במהרה בימינו – אמן, מישהו יצטרך לתת את הדין על האופן שבו לאורך כל חודשי המלחמה הנוראה
״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים..״ זהו בעיניי אחד הפסוקים המרגשים בתורה. האופן שבו בתחילת תיאורה של
מבוא: מאמר זה נדפס בספרי ׳מגדים חדשים׳ לחג הפסח, ועוסק בהגותו של האדה״ז אודות תפיסת הגלות ומקומה לעומת הגאולה. מדובר ברעיון שהוא בעיניי מהפכני בהבנת
יש משהו בלעמוד בבית קברות – בהלוויה צבאית, שמוציא מהמשתתפים את המקומות הכי ראשוניים ובסיסיים בנפש האדם. צדדים ואמירות שביום היום המצוי שלנו, נשמעים לנו
במשך הרבה מאוד זמן, הקפדתי בשנה האחרונה, ללכת מידי מוצ”ש אל אירוע התמיכה בחטופים ובמשפחותיהם שמתקיים על בסיס שבועי בסמיכות למקום מגוריי – כאן ברחובה
לפני שמונה שנים, בי׳ בטבת תשע״ז – נסתלק מורי ורבי הגאון רבי משה שפירא זצ״ל לבית עולמו. במהלך ימי השבעה על הסתלקותו, הקדשתי את השיעור
מאמר רעיוני לימי ט׳ וי׳ בטבת, לאור דמותו ומשנתו של מורי ורבי גאון המחשבה רבי משה שפירא זצ״ל – שהסתלק ביום ט׳ בטבת תשע״ז, והובא למנוחת עולם למחרת ביום צום עשרה בטבת. אלו הם ימים שהיו משמעותיים ומפותחים במיוחד בהגותו של הרב זצ״ל, ובדייקא בהקשרו של מאמר חז״ל בכך שבהם ׳תורגמה התורה ליוונית׳. מתוך מגמה רעיונית זו, אני מנסה להאיר את דמותו ומשנתו של הרב זצ״ל, זאת לאור רעיונות שהתלבנו לאורך השנים בהקשר זה בבית מדרשו – בבחי׳ ׳דבריהם אלו זכרונם׳.