מאמר זה נכתב לפני כחמש שנים (חודש אב תש״פ – 08/2020), ממש סמוך ונראה להסתלקותו של אחד ההוגים היהודיים החשובים והמשפיעים בדורנו, הרב עדין אבן
המאמר בוחן את מהות האהבה כאתיקה, במיוחד לאור אירועי 7 באוקטובר 2023. הוא מציג את השאלה המרכזית כיצד ניתן לאהוב בעולם רווי כאב ואובדן, ומסתמך על תובנות מפיוטר דוסטוייבסקי, המקשר אהבה לאמונה בחיי נצח ולהתעלות מעל אנוכיות. המאמר משלב פרספקטיבה תיאולוגית יהודית, תוך התייחסות למצוות “ואהבת את ה’ אלוהיך” ולפרשנותו ודמותו של רבי עקיבא, שראה באהבה גם כלל אתי רחב ודרך חיים של מסירות נפש, וכנקודת התמצית של החיים כולם: אלמנט הנכונות וההתמסרות. לבסוף, הוא מדגיש את הקשר בין אהבה, הקרבה, אחדות וגבורה לנוכח המלחמה הנוכחית, ואף מזכיר את מעשי הגבורה וביטויי האהבה ברגעים קריטיים של האסון הנורא בשביעי לאוקטובר. אתם מוזמנים לצלול פנימה.
במאמר הקודם עסקנו בביאורה של המשנה בשלהי מס׳ תענית, ומתאר את האופן שבו בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים וכו’. במאמר זה, ברצוני לעסוק בטקסט
“אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְכַיּוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת
המאמר מתאר את השראה וההתבוננות המיסטית שחווה אל מול שמי הלילה המלאים בכוכבים. הוא בוחן את היחס היהודי למזל ואסטרולוגיה, תוך התייחסות למקורות תלמודיים המעלים את השאלה האם לישראל יש מזל או שמא היא מעל השפעות אלו. המחבר מציג את השקפותיהם של פילוסופים יהודים כמו הרמב”ם לגבי תנועת הכוכבים ועבודת אלילים, ומדגיש את ההבחנה בין “ראייה” ל”שמיעה” דרך פרשנותו של האר”י לכתובים, המבארת כיצד שמיעה פנימית מובילה להכרה אמונית עמוקה. לבסוף, הוא טוען כי מעשי חסד וחמלה מאפשרים לאדם להשתחרר מתחושת התלות והדטרמיניזם הקוסמי, ובכך להגשים את הפוטנציאל האנושי ליצירה ואומץ.
בפרשתנו זו ואתחנן, מוצאים אנו רצף של הוראות שמשה רבינו מורה בפני העם היהודי, אשר לכאורה אין כל זיקה עניינית ביניהם, ובכל זאת הן מופיעות
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
אין שום דבר בין אבלות להימנעות מאכילה. אדם שאבל על מתו, לא נמנע מלאכול. הוא אולי לא ניחן בהרבה תיאבון, אבל בוודאי שהוא לא צם.
המאמר בוחן את הרעיון ולפיו החיבור והשייכות שגלום בבית המקדש, ומנגד את משמעות חורבנו כהיעדר תחושת חיבור זו. הוא פותח בסיפור חורבן המקדש על פי התלמוד הבבלי, שם חכמים בוכים למראה השועל בבית קודשי הקודשים, ורבי עקיבא צוחק, מתוך אמונה שהתגשמות נבואת החורבן מבטיחה גם את הגאולה העתידית. הטקסט מנתח את מושג הקדושה כיוצרת ריחוק ו”זרות” עבור האדם, ואת הפרדוקס לפיו המקדש, המקום המובהק ביותר לקדושה, הוא גם המקום שבו האדם חש הכי זר. לבסוף, המאמר מקשר את חורבן ירושלים לסיפור “קמצא ובר קמצא”, ומצביע על חשיבות הענווה והאחריות ההדדית כדרך להשגת שייכות אמיתית ולאיחוי הקרעים החברתיים, מה שיאפשר את הגאולה המובטחת
להלן סדרה של שיעורים מוקלטים שנאמרו לפני מספר שנים בפני חברים מקשיבים, העוסקים בהקשרים ההגותי של ימים אלו, ימי האבל על חורבנם של שני בתי