שורות אלו נכתבות במוזיאון אלברטינה שבווינה. זאת אחת מפנינות התרבות ההיסטוריים של העיר עתיקת היומין הזאת. המוזיאון מכיל אוספי אמנות שאין ערך לחשיבותם בתולדות התרבות
פרשת יציאת מצרים נפתחת בראשיתה, בגילוי של אלוהים למשה הסנה הבוער, ובו אלוהים מצווה על משה ללכת לבשר לאומה היהודית הנתונה בעיצומו של שעבוד מצרים,
בסוגיה ערוכה במס׳ ברכות (לח׳ ע״א) דנה הגמרא מהו נוסח הברכה הנכון לברכת המוציא. הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים (רבי נחמיה וחכמים) האם יש לומר
להיות בן חורין, זה גם לדעת להעיז, לעשות מעשים שאין חתרניים, שונים, ואף מסוכנים, אפילו מאוד. המבחן הראשון של העם היהודי, לאחר שהוא מזדכה על
סבא שלי, או זיידע, כפי שנהגנו לקרוא לו, היה איש עתיק. עתיק מאוד. הוא לא היה עתיק כי הוא היה קשיש. למעשה הוא נולד עתיק.
סמליות עמוקה ישנה לעובדה כי ממש בימים אלו, שבהם אנו קוראים את פרשיות גלות – וגאולת מצרים, אנו, העם היושב בציון, והעם היהודי כולו, זוכה
בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או
פרולוג: לפני מספר חודשים שודר בישראל הסרט הדוקומנטרי הנפלא על דמותו של הגאון מר שושני. בשעתו כתבתי את מאמר הביקורת הרצ”ב, שבו ניסיתי להאיר את
תורה זו של האדה״ז בס׳ ליקוטי תורה לשיר השירים (עמ׳ לג׳) היא יסודית ועמוקה מני ים. היא נוגעת בשאלת מקומן של האותיות והמילים בהווייה בכלל ובהווית האדם בפרט – ככאלו שעניינם הוא גילוי ויצירת זיקה בין האדם אל האינסוף. האדה״ז כורך במאמר זה בין עניינן של האותיות ואפשרות הופעתן, לעניינן של הגלות והגאולה – הפרטית והכללית. במאמר זה אנסה לשרטט קריאה פרשנית – מודרנית בתורה זו, ובאופן שבו לטעמי יש לקרוא את דברי האדה״ז ולהבינם כדבעי. המאמר נלמד והתלבן אצל חלקת מחוקק ספון בעיר האדטיש שבאוקראינה, ביומא דהילולא דאשתקד – כד׳ טבת תשפ״ד.
מאמר זה המתייחס לתורה תורה מופלאה עד מאוד יש לו לאדה”ז בפרשתנו זו, פרשת ‘וארא’, ואשר לטעמי היא חדשנית ואפילו מהפכנית באופן שבו היא מציגה את תפיסת האלוהות, כפי שהיא מתגלית ובאה לידי ביטוי בפרשתנו זו. מאמר זה אף נדפס בספרי ׳מגדים חדשים׳, ומובא כאן בשנית.