פרשת תולדות מבשרת למעשה את לידתו בפועל של העם היהודי. אם בפרשיות האחרונות למדנו על חייהם של האבות, אברהם ויצחק, הרי שבפרשה זו, אנחנו למדים
פרשת השבוע ‘תולדות’, פותחת בלידתם של שני האחים, עשיו ויעקב. שני אחים הנולדים כתאומים להוריהם יצחק ורבקה. עשיו הוא הבכור ויעקב הוא הקטן יותר. מעמד
פרשת השבוע היא פרשת “חיי שרה”. פרשה זו פותחת בתיאור פטירתה של שרה אמנו, אשתו של אברהם ואמו של יצחק. התורה מתארת את דמותה של
לפני שש שנים, איבד העולם היהודי בהפרש של כמה חודשים שתי דמויות הוד נדירות ומופלאות עד מאוד. אלו היו דמויות שהטביעו חותם הגותי ותרבותי עמוק
המאמר דן במשמעות העמוקה של הקבורה, המייצגת את השייכות הראשונית והזהותית של האדם ואת סגירת מעגל חייו. המאמר בוחן את הנושא דרך סיפורו של אברהם אבינו, אשר חזר אל אבותיו במוות למרות ניתוקו הראשוני מהם, ומדגיש כי הקברים משמשים כעדות מוחשית לעבר ומחברים את החיים לנוכחות הנעדרת. כחלק מאירוע הבאת גופתו של הדר גולדין לקבורה בישראל, המאמר מפרש את הקבורה כניצחון במאבק על הזכות לשייכות לארץ, וכן כהכרח לשיקום תחושת הביטחון הקולקטיבית. המקור מבחין בין “טוב” (ההווה ההיגייני) ל”מטיב” (הטוב הטרנסצנדנטי), וטוען כי קבורת המתים כראוי היא מעשה חסד של אמת כלפי המתים וכלפי החיים כאחד, המבטיח את המשכיות הרוח והזיכרון. לבסוף, המאמר מסכם כי הבאת המתים לקבר ישראל היא ההסדרה הראויה של העבר בתוך ההווה, המאפשרת לחברה לצמוח על יסודותיה ההיסטוריים והתרבותיים.
בתאריך ה10 לנובמבר מציין העולם היהודי את אחד האירועים הנוראיים בתולדותיו, מה שמוכר עד היום כ״ליל הבדולח״ (או בעגה הגרמנית Kristallnacht – קריסטלנאכט). הלילה האפל
את מאמר הערכה זה לדמותו הייחודית והמאירה של נעים זמירות ישראל – מי שהיה ידוע בתוארו כ”רבי המרקד”, ר’ שלמה קרליבך, ברצוני לפתוח ברעיון שמופיע
סיפורו של אבי האומה היהודית והאמונה המונותאיסטית, אברהם אבינו, מתחיל למעשה משום מקום. כך מבלי שאנו באמת יודעים על דמותו דבר וחצי דבר, מופיעה הוראת
פרולוג: בפרק הקודם עסקנו בהרחבה במתח שבין הגורל לייעוד – בדמותו וחייו של אברהם, בחלק הראשון של חייו, כפי שעולה ומתגלה לפנינו בעלילותיו המתוארות בחלקו
בפרשת וירא, מופיע מוטיב הצחוק בהקשרו של לידת יצחק, פעמיים. הפעם הראשונה, היא כאשר המלאכים המבקרים באוהלו של אברהם, מבשרים ע”כ כי “שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ