זהו מאמר דרשני – פילוסופי המנסה לפענח את אחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד העוסק בקריאה של פרשת ‘החודש הזה לכם’ שבפרשת בא, הפותחת את סיפור יציאת מצרים. המאמר מנסה לזהות באותה אינטרפרטציה תלמודית להבנת טיבה וסודה של בשורת החירות שהתגלתה ביציאת מצרים.
הלילה ב’ שבט, הוא יום היארצייט הראשון של סבי – או ‘זיידע’ כפי שקראנו לו, הרה”ח ר’ מרדכי דוד אווירבוך זצ”ל. באופן פלאי לחלוטין, ב’
סבא שלי, או זיידע, כפי שנהגנו לקרוא לו, היה איש עתיק. עתיק מאוד. הוא לא היה עתיק כי הוא היה קשיש. למעשה הוא נולד עתיק.
המאמר מנתח את הגותו של האדה”ז בעל התניא, סביב ההבדל בין שמות האלוהות “אלוהים” ו-“הוויה” כמענה לשאלת שעבוד מצרים. השם “אלוהים” מייצג גילוי פלורליסטי ואינדיבידואלי, המאפשר לכל פרט בבריאה, מהצומח ועד לצדיקים, לפתח קשר דתי סובייקטיבי וייחודי. לעומת זאת, שם “הוויה” מבטא גילוי קולקטיבי ומוחלט שאינו תלוי במעשי האדם, אשר נחשף במלואו רק לאחר “איפוס” הזהות הפרטית בכור היתוך של סבל וגלות.
המאמר מדגיש כי אחדות הגורל בגלות היא שסללה את הדרך לנס הגאולה ולמעמד הר סיני כחטיבה לאומית אחת. בסיום המאמר מוצעת תובנה פדגוגית, לפיה יש לחנך נערים תחילה למציאת האלוהות הפרטית בליבם ורק לאחר מכן להובילם אל המחויבות המוחלטת. גישה זו רואה בחיבור האישי והפנימי תנאי הכרחי לשימור המורשת היהודית לאורך זמן.
פרולוג: לפני מספר חודשים שודר בישראל הסרט הדוקומנטרי הנפלא על דמותו של הגאון מר שושני. בשעתו כתבתי את מאמר הביקורת הרצ”ב, שבו ניסיתי להאיר את
תורה זו של האדה״ז בס׳ ליקוטי תורה לשיר השירים (עמ׳ לג׳) היא יסודית ועמוקה מני ים. היא נוגעת בשאלת מקומן של האותיות והמילים בהווייה בכלל ובהווית האדם בפרט – ככאלו שעניינם הוא גילוי ויצירת זיקה בין האדם אל האינסוף. האדה״ז כורך במאמר זה בין עניינן של האותיות ואפשרות הופעתן, לעניינן של הגלות והגאולה – הפרטית והכללית. במאמר זה אנסה לשרטט קריאה פרשנית – מודרנית בתורה זו, ובאופן שבו לטעמי יש לקרוא את דברי האדה״ז ולהבינם כדבעי. המאמר נלמד והתלבן אצל חלקת מחוקק ספון בעיר האדטיש שבאוקראינה, ביומא דהילולא דאשתקד – כד׳ טבת תשפ״ד.
היום כד’ טבת תשפ”ו – הוא יום ההילולא ה213 של רבינו הגדול האדמו”ר הזקן – בעל התניא, מייסד שלשלת חסידות חב”ד (נפטר בתקע”ג – 1813).
המאמר בוחן את מוטיב הראייה בפרשת שמות כציר מרכזי המבשר את המעבר משיעבוד לגאולה. הכותב מזהה ארבעה רגעי מפתח של חמלה אנושית והתבוננות — החל מהמיילדות ובת פרעה ועד למשה רבנו — המדגישים כי הניצוץ המוסרי והיכולת לראות את סבל הזולת הם התשתית לחירות. בשיאה של הפרשה, המפגש במעמד הסנה מסמל את הדיאלוג הראייתי בין האדם לאלוהים, שבו ההכרה ההדדית מחלצת את הפרט והאומה מהמֵצר. דרך מחלוקת חז”ל על הסתרת פניו של משה, הטקסט מבהיר כי הארת פנים וקשר עין בלתי אמצעי הם תמצית הגאולה ושיאו של מעמד הר סיני. לסיכום, המקור מציג את התודעה האנושית הערנית ככוח המאפשר את הופעת האלוהות והחופש בעולם.
פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר