וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁתעֹצֶם הַיָּמִים,וּבְעָתָתָם: הִנֵּה תֵּכֶףיֵרֵד הַלַּיְלָה הָאָרֹךְהֲרָצוֹא וְהַשּׁוֹבוְהַחוֹזֵר חָלִילָההַפַּחַד וְאֵימַת הַלֹּא נוֹדַעיַחְזְרוּ וְיַעַטְפוּ אֶת כֻּלָּנוּהֶמְיַת חַשְׁרַת הַלַּיְלָהתִּשְׁמַע בִּבְעָתַת הַהַמְתָּנָהוְהָעֲיֵפוּת וְהַיְּגֵעוּתשֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת שֹׂבַע; וּדְמָמָה דַּקָּה
״וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל
מבוא: הטקסט שלפניכם מציע קריאה פילוסופית-רעיונית בעשרת הדיברות, לא כמצוות נפרדות או דרישות מוסריות נקודתיות, אלא כרצף רעיוני של עקרונות המבקשים לעצב את תודעתו של
את המאמר הזה, ברצוני לפתוח בלימוד אגדה המופיעה בתלמוד, ואשר שופכת לטעמי אור מיוחד על האופן שבו ראו חכמים את מקומה של התורה בחיי האיש
טוב מאוחר מלעולם לא. באיחור מה, אני משתף כאן את המאמר המיוחד שכתבתי השנה לחג השבועות. המאמר עוסק בעניינה של האנטישמיות ושורשיה. והזיקה המתקיימת בינה
הימים הללו שאנו נמצאים בהם – החל מראש חודש סיוון ועד לחג השבועות בו׳ לחודש, אלו הם הימים שלפי המסורת היהודית הגיע העם היהודי להתייצב
החוויה אדירת הרושם עדיין קרובה מאוד. התחושות והמחשבות עוד עוצמתיות כ”כ, עד שקשה בשלב הזה להכיל ולעבד. אבל לא יכולתי שלא לשתף עם כמה רגעים
לפני למעלה משבע מאות שנה – בעיר רוטנבורג שבגרמניה, נתפס על ידי השלטונות הגרמניים אחד מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים, רבי מאיר בן ברוך –
לכבוד כו’ באייר, יום הילולתו של מי שלשמו ולזכרו תתאווה כל נפש, אחד המופלאים בתולדות ענקי הרוח של האומה היהודית, רבי משה חיים לוצאטו. הידוע
“אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם