בשבת הקרובה נסיים את ספר שמות. קראנו בקול “חזק חזק ונתחזק”, ואנו שמים את פעמינו לספר השלישי בחמישה חומשי התורה – ספר ויקרא. זהו גם
במאמר קודם לדמותו של רבי אלימלך ליפמן מליזנסק – בעל הנועם אלימלך, עסקתי ברעיון הצדיק ומרכזיותו בהגותו החסידית של הרבי ר’ אלימלך. ציינתי את האופן
היום כא’ אדר – הוא יום היארצייט של אחד מגדולי תנועת החסידות, ומי שהיה מהבולטים ומהראשונים שהביאו את בשורתה לפולין, רבי אלימלך וייסבלום מליזנסק. הידוע
התיאור המצוי לפנינו של אופן חגיגת פולחן העגל על ידי העם היהודי, הוא קצר למדיי ומכיל פסוקים בודדים. אך התיאור הבולט ביותר, הוא האופן שבו
את סדרת מאמרים זו, ברצוני לפתוח בכותרת רעיונית, שהיא לדעתי מהפכנית בקריאתה ופרשנותה את אחת הפרשיות החמורות והמרתקות שבתורה, פרשת מעשה העגל. נראה לומר כי
הקדמה: המאמר הבא, נערך עפ״י שיעור אינטרנטי שמסרתי במהלך ימי חוה״מ פסח תשפ״ב (2021), ובו ניסיתי להתחקות אחר תורה סתומה וחתומה של רבי נחמן –
במשתה הפורים אתמול, דיברנו דיבורים שונים, גבוהים וטמירין. ואולי לכשירווח עוד אעלה על הכתב בהרחבה. אך לעת עתה, אציין שתי נקודות שדיברתי בהן, אשר קשורות
לפני שלוש שנים – לקראת חג הפורים תשפ״ג, זכיתי להוציא לאור את הס׳ ׳יינה של תורה׳ – הגות ומחשבה לחג הפורים. הספר מכיל סדרה של
מאמר נרחב זה הוא תמלול מתוך סדרה של שני שיעורים לחג הפורים שנמסרו לפני 12 שנים (הראשון שבהם נמסר בליל פורים). הוא עוסק בבחינת מהותה הייחודית של שמחת הפורים דרך המושג הקיומי “ההיות כמות שהוא”, המנוגד לתסכול האנושי התמידי שמתאר ספר קהלת. המחבר מסביר כי בעוד שחיי היומיום ושאר המועדים מאופיינים בביקורת עצמית ובשיפוטיות שכלית (“עץ הדעת”), פורים מאפשר חיבור ישיר והרמוני למציאות ללא צורך בהצדקה לוגית. באמצעות ניתוח דמויותיהם של מרדכי, אסתר והמן, המאמר מראה כיצד המשתה והשכרות משמשים כלים לביטול המודעות העצמית המפרידה בין האדם לאושר. בניגוד ליום הכיפורים המבוסס על בחירה ושיח אישי, פורים מייצג גורל מוחלט המאומץ באהבה, שבו הסובייקט נטמע בתוך המציאות האלוהית המסתתרת בטבע. התהליך מגיע לשיאו בהפיכת מגילת אסתר ל”אמיתה של תורה”, טקסט קבוע ומשורטט המקדש את המציאות כפי שהיא. בסופו של דבר, המקורות מלמדים כי השמחה האמיתית מושגת דווקא כאשר האדם משחרר את האחיזה השכלית ומתמסר להוויה הפשוטה והשלמה.
המאמר בוחן את משמעות מותו המסתורי של משה רבנו כמודל לחיים אנושיים נשגבים המפרידים בין הקיום הטכני לבין חיוניות רוחנית אינסופית. המחבר מסביר כי למרות שמשה מת כבשר ודם, חיוניתו לא דעכה עד רגעו האחרון, מה שמעיד על ניצחון הרוח על כליון הגוף ועל היכולת לדחוק את המוות אל שולי החיים. סקירת המקורות מדגישה כי היעדר מצבת קבורה ידועה משקף את נוכחותו החיה של משה בלב האומה, מעבר למגבלות הזמן והחומר. דרך המבט שהשקיף משה על הארץ, מוענקים לעם ישראל כלים רוחניים לקידוש החיים המעשיים והפיכתם למלאים ובעלי משמעות נצחית. לסיכום, היצירה מציגה את מנהיגותו של משה כגשר המאפשר לעם לחיות חיי שליחות שאינם נכנעים לחידלון ולשחיקה הטבעית.