בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את אחת החוויות היותר מטלטלות ומעצבות בחיי, כזאת שקשה לי להפריז במשמעותה ובאופן שבו היא כמו כוננה והגדירה את
ישנו דבר שהוא בעיני לא פחות ממופלא ממש, באופן שבו דווקא ביום שבו אנו קוראים על הפרידה שהיא אולי הכי משמעותית בהיסטוריה של עמנו, אנחנו
פרשת ‘וזאת הברכה’ – הפרשה החותמת את ספר דברים ואת התורה כולה, המתייחסת אל רגעיו האחרונים ממש של משה רבינו עלי אדמות – כאדון הנביאים
יש משהו מאוד עמוק בעיניי, באופן שבו אנחנו למעשה פותחים את כל רצף חגי תשרי, במצווה המובהקת של ראש השנה, תקיעת השופר, ובהנגדה מובהקת, חותמים
׳וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה
המאמר עוסק במשמעות המכוננת של בית המקדש דרך שני חגים סמוכים: יום הכיפורים וסוכות, אותם הוא מזהה כשני מודלים של חניכה מחודשת למקדש. יום הכיפורים נתפס כטיהור המקדש והכפרה על חטאי ישראל, המכוונים להשבת הקביעות והנצחיות למקדש כנקודת חיבור טרנסצנדנטית. לעומתו, חג הסוכות, המקושר לניסוך המים ולשמחת בית השואבה, מייצג את חניכת המקדש מן הצד התחתון, המקשר בין הגולמיות המימית והארעיות לבין הנוכחות האלוהית. הדיון מרחיב אודות היחס בין טומאה וטהרה, הנגיעה במוות והשאיפה לחיים, תוך שימוש באגדת כריית יסודות המקדש על ידי דוד המלך להמחשת הצורך באיזון בין המים התחתונים (הגולמיות) לבין ה”צורניות” (המקדש). בסופו של דבר, המאמר מראה כי חנוכת המקדש ההיסטורית על ידי שלמה המלך, שהתרחשה בין שני החגים, ממחישה את המפגש המכונן בין שמים לארץ.
מנהג ישראל לקרוא בשבת זו של חול המועד סוכות, את ספר קהלת. זהו ספר עמוק ומרתק כאחד. יוצא דופן במיוחד בקאנון הספרים היהודי, בוודאי זה
הלילה יח’ בתשרי תשפ”ו, הוא ליל ההילולא של רבי נחמן מברסלב (יח’ תשרי תק”ע. 1810), שנפטר לפני 216 שנים. זה אולי לא מקרי שיום פטירתו
אחת התורות החשובות ביותר במשנתו התיאולוגית של רבי נחמן מברסלב, היא תורה סד׳ בספרו המונומנטאלי ׳ליקוטי מוהר״ן׳. זאת תורה שידועה בשמה כ׳תורה של החלל הפנוי׳. היא עוסקת באופן נוכחות/אי נוכחות האלוהים בעולם ובשאלת היתכנות הזיקה אליו והאימות האמוני בדבר הימצאותו. יש לתורה הזאת משמעויות והקשרים רעיוניים ארוכים מני ארץ ורחבים מני ים. בחג הסוכות (שבו חל יום פטירתו של רבי נחמן) לפני מספר שנים – בחג הסוכות תשפ״א, העברתי סדרת הרצאות במשנתו ודמותו של רבי נחמן, לאור התורה המרתקת הזאת. מאמר הוא תמלול של ההרצאה השניה באותה סדרה. העובדה שזאת תורה המתבססת על הכתוב הראשון בפרשת השבוע, בהוראת האלוהים למשה: ׳בֹּא אֶל פַּרְעֹה׳ – היא זו שמביאה אותי לחזור ולעלות כאן את אותו מאמר. אתם מוזמנים לצלול פנימה בסוד הדברים.
‘הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה’ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה‘.. ישעיהו יב׳ – ב׳