על ההוצאה מן הארץ והעלאה אל הגבוה והנשגב – קריאה הגותית בסוגייה תלמודית מרתקת. מאמר לט״ו בשבט ר״ה לאילנות1 min read

בסוגיה ערוכה במס׳ ברכות (לח׳ ע״א) דנה הגמרא מהו נוסח הברכה הנכון לברכת המוציא. הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים (רבי נחמיה וחכמים) האם יש לומר ה-מוציא או בל׳ מוציא סתם, בלא ה”א הידיעה. ברם, מי שיעיין שם בסוגיה, ימצא לאלתר, כי למעשה לכל הדעות ניתן לומר מוציא בלא ה”א, באשר הוא ל’ עבר (והדוגמא לכך היא מלשונו של בלעם בברכותיו שהעיד בעם היהודי בל’ עבר: ‘אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ’.). כך שכול מחלוקת חכמים אינה אלא האם ישנה גם אפשרות לומר ‘ה-מוציא’. כי בל׳ שכזו כבר מוצאים אנו שזה אף לשון עתיד (ולכך הדוגמא היא מלשונו של משה רבינו בהבטחתו לעם היהודי בעוד הם היו במצרים: ״וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם״).

והנה, בגוף הסוגיה מספרת לנו הגמרא על כך, שחכמים מסוימים העידו באוזניו של רבי זירא, בכך שחכם פלוני הוא איש מיוחד ונדיר בחכמתו ואישיותו. לימים הגיע אותו חכם לבקר את רבי זירא, וכשזה האחרון הציע לו את סעודתו, בירך החכם על הלחם בל’ של ‘מוציא לחם מן הארץ’, בלא ה”א. רבי זירא שציפה לראות בחכם ההוא את מה שהעידו אודותיו, הופתע למדיי ושאל את אותו חכם מה חידוש ישנה בברכה שכזו? הלא כך אתה הלא מנסה לצאת ידי חובת כולם, ונמנע מלומר הברכה אף בנוסח האפשרי לדעת חכמים (שאף ההלכה כמותם), ‘ה-מוציא לחם מן הארץ’. כך שהתרחשות זאת הייתה בעיניו של רבי זירא, כסיבה לפקפוק בהנחה שאותו חכם הוא כה מיוחד ונדיר כפי שהעידו בו חבריו אודותיו.

זאת גמרא שעל פניה היא קשה מאוד להבנה: כי הלא מה פגם יש ברצונו של החכם ההוא לומר את נוסח הברכה באופן שהוא אפשרי לדעת כולם? ואף יתירה מכך, הלא הל’ המופיעה להדיא בברייתא, הוא שיש לומר ׳מוציא’, תוך כדי העדפה ברורה של עמדה זו. בעוד שמתוך דיון הגמרא למדים אנו כי ל’ זו של ‘המוציא’ היא לכאורה בעייתית יותר לעומת ל’ ‘מוציא’, אלא שחכמים בכל זאת מכשירים זאת.

נראה לומר, שישנה כאן הבחנה קונספטואלית עמוקה, בין שתי הלשונות האמורות. כי בעוד שבל’ ‘מוציא לחם מן הארץ‘, ההתייחסות היא ספציפית אל אותו הלחם המונח לפני האדם האוכל. באופן שבו מזון זה שיצא בעבר מן הארץ, נמצא כעת לעומתו. מה שגורם לו להודות לאל על התהליך הבוטני המופלא (אך הספציפי) הזה, בכך שאפשר את התוצאה הקולינרית הסופית שלפניו.

לעומת זאת, הל’ ‘ה-מוציא’ מתייחסת אל האלוהים עצמו, או אם נרצה אל ראשיתה הפלאית של ההוויה. הה״א המטרימה היא הה״א הידוע, שמצביעה על הוצאה במובן קדום וראשוני בהרבה. בהקשר זה, העבר ההווה והעתיד משמשים בערבוביה. העולם כולו נמצא בתהליך מתמיד של מימוש, של הוצאה מן הארץ, של העלאה מטמורפוזית אינסופית מלמטה למעלה (תוך כדי שאותו ה׳״בכוח״ משווע אל השפע שירד עליו מלמעלה ויאפשר את יציאתו חוצה מן האדמה ועלייתו כלפי מעלה. כך כמו מתמזגים במגמתם זה המעלה והמטה, זה לעומת זה). זאת ראייה שיותר משהיא קונקרטית ביסודה, היא נעוצה בבסיס הקוסמולוגי של ההוויה. כך מצליח האדם לראות בפרוסת הלחם שלפניו, כמיקרו קוסמוס, הגשמה ממשית של שאיפת כלל הבריאה להעלאה ותיקון.

אז נכון, בוודאי שברמה הטכנית הצרה, מוצאו של הלחם הוא אכן מן הארץ וכבר איננו שם עוד (מה שממילא גוזר את המסקנה ההלכתית המכשירה לכל הדעות את הנוסח ‘מוציא לחם וכו’). אך יש בכך פספוס של האפשרות לנצל ולמנף את המצב הקיומי המסוים הזה, לראייה אינדוקטיבית רחבה ועמוקה בהרבה. או במילים אחרות, במקום להסתכל אך על העבר המצומצם, ניתן במקביל להסתכל בפריזמה הוליסטית המאחדת בין עבר-הווה-עתיד? וזהו בעומק הייתה ציפייתו של רבי זירא, מאותו חכם שחבריו רואים בו איש נדיר ומיוחד, שיתעלה מן הדעה הנצמדת אל התפיסה ההלכתית-דווקנית הצרה והמקומית, ויעשה את ברכתו לכזו התוקעת מבטה לכלל הבריאה ואופייה האלוהי, העולה מלמטה למעלה, יוצאת באופן מתמיד מן הספירה הארצית אלי הגבוה והנשגב.

ולא דבר של מה בכך הוא, כי בראייה זו ישנו אלמנט מובהק של שדרוג הברכה והעלאתה למקום גבוה שבעתיים. ולא כול הרוצה ליטול את השם וכו׳, כי מחד, על ברכת הנהנין להיות כנה ומפוקסת לאותה הנאה ספציפית שלפני האדם המברך, אך מאידך גדלותו של האדם נבחנת גם ביכולתו לעשות אפילו הנאה חומרית מקומית, למייצגת של גילוי פנימי ורחב בהרבה.

מרתק במיוחד הוא האופן שבו כמו משווה הגמרא, בין הכתובים העוסקים בגאולת מצרים, ומילת הוצאה מופיעה בהם, לבין עניין ומשמעות ההוצאה של הלחם מן הארץ. אמנם בפשטות מדובר בהשוואה לשונית דקדקנית גרידא, אך נדמה שבעומק מוכמן כאן רעיון עמוק ועצום שבעתיים. כזה המזהה את סיפור הגאולה ותנועתה, כמשהו המוטבע קוסמית בהוויה כולה לדורותיה, ובסך התופעות והגילויים כולם. מן הגאולה הכללית הלאומית ההיא, של היציאה ממצרים, ועד תהליך נביטתו ויציאתו חוצה של הלחם מן הארץ, כפי שבא לידי ביטוי בכל כזית של לחם שאנו אוכלים, ומצווים לזהות ולברך בו את ברכת ההוצאה ההיא, המשקפת את היציאה הגאולתית של הבריאה כולה.

במובנים רבים, זה היה חידושה התיאולוגי הגדול של המחשבה הקבלית, ובדייקא של המחשבה הקבלית מבית מדרשו של האר”י במאה ה16. השקפה זו זיהתה את היקום כולו ככזה הלכוד בתחתיות של קליפות ואופל, וזקוק לעבודת תיקונו והעלאתו של האדם. אך לא פחות מכך, גם האלוהות עצמה כמו לכודה בתחתיות אלו ומשוועת לעבודת תיקון מחלצת זו, של הפיכת המר למתוק והחושך לאור גדול.

אך בדייקא ביתר שאת, הייתה זו תנועת החסידות (או לפחות מה שהיא מצאה לנכון להדגיש ביותר), באופן שבו היא התאמצה, רעיונית וקיומית גם יחד, לעקר כל מחשבה המייחסת את עובדת היותו של העולם תוצר של בריאת אלוהים, אי אז בששת ימי בראשית, ולהפוך את עובדה זו לכזו שתקפה בהווה ובעתיד, לא פחות ממה שהיא תקפה ביחס אל העבר. או אם נרצה, לשרש מקביעה זו את האלמנט העובדתי גרידא ולהפכה לקביעה תיאו-קיומית. מן הווה שהולך ונמתח, חוזר ומתחדש תמידות מששת ימי בראשית עד עתה, ואף עד סוף כל הדורות.

היה זה כבר הבעל שם טוב, שציין והעלה על נס, את הכתוב: ‘לְעוֹלָם ה’ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם‘ (תהילים קיט׳ פט׳), ועשאו לגולת הכותרת הרעיונית הגדולה של תנועתו. האדמו”ר הזקן, שהוא ללא ספק המנסח הגדול והשיטתי של תנועת החסידות, הקדיש לעיקרון הנמרץ הזה, את חיבורו התיאולוגי הידוע ‘שער הייחוד והאמונה’ (ושנדפס בתוך ספר התניא). כך איחדה החסידות בראייתה הפנאנתאיסטית את ההוויה כולה, ולכדה את העבר-ההווה-והעתיד בהשקפה אופטימית של תיקון והתחדשות מתמדת.

שורות אלו נכתבות בעיצומו של יום טו’ בשבט – חג ראש השנה לאילנות. לחג זה ישנו אמנם אזכור כבר במשנה, אך למעשה אך לפני כחמש מאות שנה, במאה ה16 שבצפת, קיבל חג זה ציון ומשמעות מיוחדת, בזכות בית מדרשו הפלאי ההוא של האר”י ותלמידיו. ובכך הוא זכה לעדנה מיוחדת וחסרת תקדים, וכציון של יום חג משמעותי בהוויה ובלוח השנה היהודי.

ולא דבר ריק הוא. כי באמת תרומה עצומה הייתה למחשבת הקבלה הלוריאנית (ובדייקא לזו החסידית שבאה לאחריה וכמו רכבה על גבה), באופן שבו נפתח פתאום האדם אל קשיבות פנימית המקננת בו, אל עולמות הדומם, הצומח והחי. באופן שכמו יש בכשרו להטות אוזן נשמתית, למה שעולם הטבע כולו משורר עצמו בקול גדל. הדיוניסוס הטבעי של העצים והפרחים, השיחים והדשאים כולם, קיבלו בזכותן של תנועות ורעיונות אלו, הסמלה קוסמולוגית. ביטוי חי וחושני לתנועת תקוותה של הבריאה כולה. זאת סודה של שירת העשבים המופלאה, שמשורר לנו אותה רבי נחמן מברסלב (ושאותו הלחינה ושרה כה יפה, נעמי שמר). הכול כמו צומח ויוצא מן הארץ, עולה ומתעלה בשירת האדם, ברכותיו, תקוותיו ותפילותיו. הכול כמהה ומתגעגע, עורג ונכסף אל על, אל הארץ המובטחת והעליונה ההיא של ארץ ישראל.

דַּע לְךָ
שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה
יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד
מִשֶּׁלּוֹ
דַּע לְךָ
שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיֻחֶדֶת
מִשֶּׁלּוֹ
וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשָׂה נִגּוּן
שֶׁל רוֹעֶה

כַּמָּה יָפֶה
כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה
כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה
שֶׁלָּהֶם
טוֹב מְאוֹד
לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם
וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד
אֶת הַשֵּׁם
וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים
מִתְמַלֵּא הַלֵּב
וּמִשְׁתּוֹקֵק

וּכְשֶׁהַלֵּב
מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא
וּמִשְׁתּוֹקֵק
אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אוֹר גָּדוֹל
אֲזַי נִמְשַׁךְ וְהוֹלֵךְ
מִקְּדֻשָּׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ
עָלָיו
וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשָׂה נִגּוּן
שֶׁל הַלֵּב.

או אם נרצה, זהו היום שאין הולם הימנו להכריז ולברך בקול גדול:

‘בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַ-מּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ!

אז שיהיה לנו יום חג טו’ בשבט שמח. יום של תחילה וראשית לצמיחה, פריחה ושגשוג, התחדשות והתעלות מתמדת!