השבוע הייתה לי הזכות לפקוד את אחד האירועים היותר חרדיים שהייתי בהם בחיי. וזאת כבר ייאמר, כי בהתחשב בעובדה שהורתי ולידתי הייתה עמוק בתוך החברה החרדית. שם גדלתי והתחנכתי וכו’, הרי שאין זאת קביעה של מה בכך. ומה שהוא אף אירוני שבעתיים, זאת העובדה כי האירוע שאני מדבר עליו, היה בכלל סוג של אירוע תרבות יוצא דופן שהתקיים השבוע בירושלים. משהו שלכל הדעות, הוא חריג בכול קנה מידה בנוף המצוי של החיים החרדים.
הייתה זאת תערוכה ייחודית הנקראת ‘היכלות’ – שהתקיימה בבנייני האומה כאן בעיר הקודש, ובה הוצגו מנעד עצום של פריטים יהודיים היסטוריים, השייכים לעדות ישראל השונות. רובם של המוצגים בתערוכה, היו למעשה פריטים אישיים של גדולי ישראל לדורותיהם, כשבלב התערוכה עומדת תערוכת ‘גדולי החסידות’, ובה הוצגו שלל של פריטים מחייהם של האדמורי”ם היותר בולטים בתולדות החסידות. די אם נזכיר פריטים כמו כיפתו של מייסד החסידות הבעל שם טוב, מקלו האישי של רבי אלימלך מליז’נסק והתפילין האישיות של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בשביל לתת קצת פרופורציות על מה בעצם הוצג שם ומה משמעות הדברים הללו בעבור הקהל החסידי. זאת לצד מכתבים וכתבי יד של הגאון מווילנא, המהר”ל מפראג, רבי יונתן מאייבשיץ ועוד רבים אחרים וטובים, בשביל לסבר את אוזניכם על ריכוזיות התוכן הרבני שבאה שם לידי ביטוי.
אך לא על התערוכה והפריטים ההיסטוריים הבאמת מופלאים שהוצגו שם, באתי לדבר. כי דווקא על התופעה האנתרופולוגית יוצאת הדופן שהתגלתה לנגד עיניי באותו הערב.
קשה באמת לתאר זאת במילים, אבל תחשבו על קהל של אלפים רבים שפשוט צובאים – כפשוטו, על הדלתות, בניסיון נואש להצליח להיכנס פנימה אל חדרי קודשי הקודשים של התערוכה. לזכות ןלאות בעיניהם ממש את כל מסכת המוצגים הללו. רק למען הפרוטוקול אציין, כי עלות הכניסה לתערוכה לא הייתה זולה כלל ועיקר. כל אחד מאותם אלפים רבים של מבקרים, שלשל מכיסו לא פחות מ 180 ₪ לטובת זכיית החמדה הזאת.
כך עברתי תור אחר תור, שכ”א מהם דחוס לעייפה במאות רבות של מבקרים (כמובן כולם על טהרת המין הגברי), עד שהגעתי לחדרי התצוגה עצמה. אבל אם חשבתי לתומי שבכך הסתיימה סאגת ההמתנה הדחוסה שלי בערב הזה, הרי שטעיתי בהחלט. סביב כול מוצג בתערוכה, בוודאי אלו היותר חשובים ומשמעותיים, נדחסו עשרות רבות של מבקרים, ואף השתרך תור ארוך. כאשר בפועל מרביתם המוחלט של המבקרים, זוכים לשהות אך זמן קצר ביותר סביב אותם המוצגים, שוזפים את עיניהם, שואבים מלוא נשמותיהם מהניחוח הקמאי הזה, וממשיכים הלאה.
וכמי שכבר ביקר באי אלו תערוכות ומוזיאונים בארץ ובעולם, אני חייב לומר שההשתאות שלי הייתה רבה. במשך דקות ארוכות עמדתי וצפיתי במחזה המדהים הזה, איך מאות ואלפי בני אדם צובאים על תערוכה היסטורית, וממש במן תחושת אקסטזה עוטים בדביקות סביב כל פריט ופריט, לנסות ולזכות לראותו באופן הכי ישיר ובלתי אמצעי. ברי הדבר, כי אין בין טיבה של החוויה והתופעה הזאת, דבר וחצי דבר, עם טיבה של החווית האסתטית של האמנות. זאת המוכרת לנו מכול פלטפורמה מוזיאונית אחרת.
כי מה שהבנתי באותם רגעים, הוא כי כל אותם אנשים שסביבי הגיעו לשם ממקום אחר לחלוטין. הם לא מצפים לחוות איזושהי התפעמות אסתטית, או אפילו השראה היסטורית כזאת או אחרת. בעצם הם לא באמת באו לשם לראות את הכיפה של הבעל שם טוב או את הנעליים של הרבי הראשון מגור, הם באו לשם בשביל לראות את עצמם! זאת חוויה שהיא על טהרת הרפלקטיביות.
כך שבעיניי שקרה שם באותה תערוכה של שלושה ימים, היה בעיניי משהו שהוא לא פחות מאשר הלבה הרותחת של האתוס החרדי. מה שמכונן את עצם הלוז של הזהות החרדית לדורותיה. אתם מבינים? הפריטים שהוצגו שם לא היו אובייקטים קפואים מן העבר שכמו חדרו אל ההווה בתערוכה חד פעמית, אלא סובייקטים חיים ונושמים, שלא חדלים לפעם עמוק בתוך ליבת הקיום של ההוויה החרדית. כך שלא תערוכה היסטורית הייתה כאן, אלא מיצג הוליסטי חי, שהיה רצוף כולו בארכיטיפים של זהות ומשמעות.
וכאן ברצוני לגעת בנקודת עומק נוספת בהקשר זה. מבלי להיכנס ביתר הרחבה למה זה אומר להיות אדם חרדי בימינו, דומני שניתן לקבוע שאחד מאושיות הזהות החרדית, הוא עקרון האותנטיות. או ליתר דיוק, שימור האותנטיות.
כי בערבו של יום, אפשר לאהוב את החרדיות ואפשר גם ממש שלא, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה. את העובדה שדווקא בעידן של שעתוק ומלאכותיות אינסופית. בתקופה שבה אנחנו כבר באמת שלא יודעים אם מה שאנחנו רואים/שומעים/חווים הוא תוצר של משהו אנושי אמיתי, או שמא אינו אלא תוצר אלגוריתם AI מתוחכם. כך מרחף הספק כעננה מעל כמעט כול מה שאנו מתוודעים אליו, האם באמת אנחנו מצליחים לגעת במשהו שורשי, אמיתי, או שמא אנו לכודים בתוך מטריקס אינסופי של סינתטיות מזויפת?
וכאן בדיוק נכנסת החרדיות, עם כל יתרונותיה או מגרעותיה. כי זאת בדיוק מה שהם איכשהו מצליחים לאחוז שם, עמוק בקהילות היותר סגורות שהם מצליחים לקיים במרחבים המודרניים של המאה עשרים ואחת. ההתנזרות הכמעט מוחלטת מקדמה וטכנולוגיה, מכול סוג של חשיפה ומגע עם משהו שהוא זר למקום הכה מובהק ובסיסי שלהם, נובעת בראש ובראשונה מתוך אחיזה כ”כ אמיצה ואפילו עיקשת, באותה שורשיות אותנטית שמכוננת ומהווה את מי ומה שהם. כך בעבור האנשים הללו הבעל שם טוב והגאון מווילנא, הם לא עוד דמויות היסטוריות של הוגים חשובים ומשפיעים, אלא באמת בשר מבשרם, תמצית דמם ממש. אין להם שום דבר וחצי דבר מעבר לאותן דמויות. או ליתר דיוק, מעבר להוויה שעשתה את אותן דמויות למה שהם ולמקומם הנוכח באתוס היהודי הייחודי הזה. זאת ההוויה שהם אוחזים בה באדיקות. לא מוכנים להרפות הימנה ולו כמלוא הנימה.
מבחינה זאת, בעבור החרדי המצוי הזמן באמת עצר מלכת. או ליתר דיוק, הוא מעולם לא זז והתקדם לשום מקום. הכול מכונס ומכווץ באתוס עמוק אחד, ההולך ונמתח לאורך דורות. ובהקשר זה, אין משנה כלל ועיקר, אם באמת אברהם אבינו או משה רבינו, או אפילו הבעל שם טוב, היו אכן חרדים כפי שאנחנו מכירים אותה כיום (רמז, הם לא!), כי כאשר באתוס עסקינן, העובדות ההיסטוריות/טכניות היבשות הנן משניות לאופן היישום הערכי וגיבושה של הזהות.
אני כותב את הדברים הללו, ואולי לאוזניים מסוימות הם יישמעו כדברי קילוס והאדרה, ואולי לאוזניים אחרות הם יישמעו אנכרוניסטיים וביקורתיים. אבל באמת שאין בכוונתי לעשות לא כך ולא, אלא אך להציג באופן דיספרקטיבי מובהק, את מה שבעיניי הוא לא פחות מאשר האתוס החרדי המכונן: קדושת האותנטיות. ואת הקדושה הזאת בדיוק צבאו שם האלפים השבוע על דלתות בנייני האומה בירושלים, בניסיון כמעט נואש לגעת ולחוש הכי קרוב ומוחשי שרק אפשר. לעמת ולאמת את עצמיותם הערכית והזהותית, מול מי ומה שהם כה שוקדים על שמירת גחלתו בתוכם.
ועוד עובדה נוספת שמעניין לציין בהקשר זה: מאות מטרים ספורים ממקום תערוכת ‘היכלות- בבנייני האומה, בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל שבגבעת רם, מוצגת בימים אלו “מגילת ישעיהו”. זאת מגילה מתוך התנ”ך – הטקסקט הקאנוני והחשוב ביותר לאומה היהודית (ולאנושות בכלל), שנשתמר בשלמותו, ומהווה עדות מופתית לחיים היהודיים התוססים שהתקיימו כאן על הארץ הזאת לפני כ2200 שנה. באמת שקשה לדמיין פריט בעל חשיבות יהודית ואוניברסאלית משמעותי ומרגש יותר.
אבל בואו אקצר לכם, בתערוכה ההיא לא תמצאו שום דבר דומה ממה שהיה נראה שם בתערוכת “היכלות”. החרדים לא צובאים שם בהמוניהם אך לזכות לראות את ממצא הפלא ההוא. הסיבה לכך היא כמובן פשוטה וברורה: הרבה יותר ממה שהאתוס החרדי יצוק על אדני התנ”ך, הוא יצוק על דמותם והווייתם של הבעל שם טוב והגאון מווילנא. בעבור החרדי המצוי ההוויה התנכי”ת היא לפחות רק רחוקה וזרה, אם לא הרבה יותר מכך. הטקסטים התנכיי”ם מוכרים בעיקר מקריאות ההפטרה בשבתות בבוקר, וגם זה בקושי (ב’חיידרים’ החרדיים התנ”ך כמעט ולא נלמד, ובוודאי שלא בישיבות הקטנות והגדולות). כך כאשר חרדי מביט באותה מגילה, הוא בוודאי שלא רואה את עצמו (או ליתר דיוק, את עצמיותו), להבדיל מהאופן שבו הוא חש כשהוא מביט שם בשלל הפריטים מחייהם של אותן דמויות הוד. אלו שלאורם הוא חי ומפיהם הוא מכונן את הווייתו. ודי בהערה זו.
כל זה, הוא משהו שחשוב ביותר לקחת בחשבון דווקא בימים אלו שנושא גיוס החרדים בפרט ומעמדם החברתי והקהילתי בכלל, מגיע לנקודת רתיחה אולי חסרת תקדים. בעת שהרגשות תוססות והכול נראה כחסר סיכוי לאיזושהי פשרה וריכוך. כי לא יעזור שום דבר, בערבו של יום, אם המדינה לא תשכיל לאפשר את הנצחת האותנטיות הזאת גם בתוך המערכת הצבאית, זאת שהיא בהגדרתה רחוקה מאוד באופייה מכול מה שאותה אותנטיות קמאית מייצגת, משימת גיוס החרדים בהכרח נידונה מראש לכישלון חרוץ. כי חרדי נטול העוקץ האותנטי, הוא איננו חרדי עוד. נקודה. סוף פסוק. או אם תרצו, ה’קונץ’ הכי גדול פה בכול המשימה הדי בלתי אפשרית הזאת של גיוס החרדים, הוא לאפשר להם גם אחרי שהם כבר יהיו על מדים ויעמדו דום לצלילי התקווה, להמשיך ולזהות את עצמם מבעד לכיפה של הבעל שם טוב והנעליים של הרבי מבעלז. על זה יקום או ייפול הכול.
לילה טוב.
רצ”ב מצגת/פודקסט/סרטון AI לסיכום המאמר: