הרבה יש לדבר ולהאריך על האיש הגדול והמורם מעם הזה, מורנו ורבינו ר’ משה שפירא זצ״ל, שהיום עשרה בטבת תשפ״ב, אנו מציינים חמש שנים לפטירתו. קשה כמובן לדבר על אישיות מופת שכזאת, במנותק מהגותה. כי במקרה של ר’ משה, הגותו היא דמותו ודמותו היא הגותו, והפוך בה דכולא בה. זכות הייתה לי להתוודע לשני רבדים נושקים אלו ולאופן ההרמוני שבו הם התמזגו באישיותו. איך וכיצד ידע להפוך את משנתו ההגותית, לחיה ונושמת, נוכחת ומפעמת בחייו ובאורחותיו היומיומיים. שיחותיי הארוכות שהיו לי עמו בתקופות מסוימות, על בסיס שבועי, היו ברוב המקרים מיד לאלתר לאחר שעה ארוכה של אחד משיעוריו המעמיקים.
כך זכיתי להתוודע גם לאיש ולמשנתו גם יחד, בחדא מחתא כתרי רעי דלא מתפרשי. להתרשם עד כמה אישיותו נוכחת שם בעולמו התבוני ובהשגותיו השכלתניות יוצאות הדופן.
ובכל זאת, כפי שכבר אמר בהלוויתו בנו הרב שלמה יבלח״ט, נראה כי אם ישנו תואר שהרב זצ״ל היה מאמץ לראשו יותר מכל תואר אחר, הוא איש האמונה.
הרב זצ״ל ראה בעצמו כמבשר הגדול של האמונה בדורו. כמי שנושא את דגל האמונה בגרסתה היותר טהורה ומזוקקת. הוא היה נושא לפיד האמונה העוברת מדור דור, ובכך ראה את תכליתו עלי אדמות, לנסות ולמצוא לאמונה מסילות של טעם ותבונה בדעתם וליבותיהם של מבקשי האלוהים ודורשי שמו.
ואכן, הרבה עסק, דרש וחקר הרב זצ״ל בהלכות אמונה. במהותה, בפשרה, ובעיקר באופן יישומה הקיומי המכוון. במשך השנים שמעתי הימנו שיעורים רבים בנושא אמונה בהקשרים שונים ומסועפים, אך הייתה סדרה אחת, שיטתית ומקיפה למדיי, שהוקדשה כולה לנושא האמונה במובנה היותר דוגמטי, אותה שמעתי הימנו לפני עשרים שנה בקירוב. היה זה במהלך השנה הראשונה לאחר מותו של אביו הרב יצחק מאיר שפירא זצ״ל (איש מופלא ומיוחד בפני עצמו). לאור העובדה שאביו מסר שיחות מוסר בשנותיו האחרונות, בישיבת ‘נחלת דוד’ שבפתח תקווה, מצא לנכון בנו הרב זצ״ל, להקים ישיבה על קברו במקום ההוא, ולייסד שם לאורך כל השנה, שיעור קבוע אשר יוקדש ללימוד עיוני בסוד עניינם של יג’ העיקרים הידועים של הרמב”ם (את הסדרה הזאת, מסר ככל הנראה הרב זצ״ל במקומות ובזמנים שונים, והיא אף הועלתה על הכתב בספר ״רעה אמונה״ שלימים י”ל ע”י הרב מנחם שלנגר).
אך קודם שאציע הדברים, ברצוני להבהיר: כי הנה מן המפורסמות הן, כי מי ששמע את הרב זצ״ל על פני מספר שנים, ידע כי עקרונות רעיונותיו ושורשיהם, חזרו על עצמם לא פעם בשיחותיו. ואני דווקא מהדורשים זאת לשבח, הרב זצ״ל לא היסס לחזור על דברים שדיבר אשתקד גם בשנה הזאת, ולעתים אף להעמיד הדברים כמעט באותו האופן. ואולם, את הרעיון דלהלן לא שמעתי עוד ממנו ולו אף באופן דומה. אני מרשה לעצמי להניח, כי הרב זצ״ל ראה ברעיון זה מן החדשנות והנועזות, ושמא לא חש בנוח לחזור עליו שוב בשער בת רבים. אך כיוון שזאת אך השערה בעלמא, אין ספק מוציא מידי הוודאות שכך שמעתי מפיו בשיעור פומבי ולא בלחישת אוזן פרטית, כך שאני מרשה לעצמי לעלות ולחלוק הדברים. ועם זאת אני מוצא לנכון להבהיר, כי כיוון שחלף פרק זמן ארוך למדיי מאז אותו שיעור, ייתכן ואיני מעביר את הדברים בדיוק כנתינתםֿ (ושמא אף מעניק להם איזושהי אינטרפרטציה משלי), אך בוודאי כי עיקרי הדברים ובסיסם נאמרו גם נאמרו על ידו. ומי ייתן ויהיו הדברים לזכרו וכמצבת הגות ראויה לדמותו היחידאית.
ועתה אגש להצעת הרעיון הנמרץ שברצוני לחלוק במאמר זה:
הנה את יג’ העיקרים, אלא הם יסודותה האמונה היהודית כפי שייסדם הרמב״ם מוצאים אנו בדבריו בשני מקומות שונים: האחד, ביצירתו ‘היד החזקה’ – הל’ תשובה (פ”ג הל’ טו’ טז’ יז’), בהלכות אלו מאריך הרמב”ם לשרטט קווים לדמותם של המינים והאפיקורסים. אחת הקטגוריות של הכפירה המעקרת את זיקתו של אדם לקהילה והדת היהודית, היא הכפירה בתורה שבכתב ושבע״פ. וכך לשונו שם בהל’ יז’:
‘שלושה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה’, אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת–אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה; וכן הכופר בפירושה, והיא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס; והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצווה אחרת, וכבר בטלה תורה זו, אף על פי שהיא הייתה מעם ה’, כגון הנוצריים וההגריים. כל אחד משלושה אלו כופר בתורה‘.
רמב״ם הלכות תשובה פרק ג׳ הלכה יז׳
כפי שניתן לראות, בהלכות אלו מציין הרמב”ם להדיא את הכפירה בדברי חכמים ובתורה שבעל פה, ככזו העומדת בשורה אחת עם כל אחד מי”ב אופני הכפירה האחרים, אשר בלעדיהם לא יוכל לבוא אדם בשערי הקהילה והדת היהודית.
וראו זה פלא, במקום הנוסף בו מאריך הרמב”ם בדברים אודות יג’ העיקרים ומקומם המהותי והמרכזי, וזאת בהקדמתו הידועה לפ’ ‘חלק’ שבמס’ סנהדרין, שם אמונה זאת בדברי חכמים לא מופיעה כלל ועיקר. אך לעומת, שם מוצא לנכון הרמב”ם להביא דוגמה אחרת שדווקא אינה בנמצא בדבריו בהל’ תשובה, וזאת האמונה בשכר ועונש. וכך ל’ הרמב”ם שם:
‘והיסוד האחד עשר, כי הוא יתעלה נותן שכר למי שעושה מִצְוֹת התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר היותר גדול העולם הבא, והעונש היותר חזק הַכָּרֵת. וכבר אמרנו בזה העניָן מה שיספיק. והמקרא המורה על היסוד הזה, מה שנאמר (שמות לב לב): “וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ”. והשיב לו השם יתברך: “מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי”. רְאָיָה שיודע העובר והחוטא, לתת שכר לזה ועונש לזה‘.
הקדמת הרמב״ם לפירוש המשניות, מסכת סנהדרין פרק ׳חלק׳
התהייה כאן כמובן מדברת בעד עצמה, מדוע כאן בחר הרמב”ם לציין יסוד אמוני שאין במקום האחר ולהיפך. וביתר שאת, מה ראה הרמב”ם בהל’ תשובה בדייקא כמקום הנכון לציין את אותם עיקרי אמונה, ולא במקומם הלכאורה יותר הולם, כמו הל’ דעות, או הל’ יסודי התורה?
כאן בא הרב זצ״ל ביסוד חדשני: יש להבחין בין הל’ כפירה להל’ אמונה. או ליתר דיוק, הל’ כפירה אינן בהכרח תמונת מראה מדויקת להל’ האמונה. היינו, לא כל מי שנחלץ מאותן הגדרות המאפיינות את ה‘כופר’, זוכה להיכנס מיניה וביה לשם תחת הקטגוריה של ׳מאמין׳ (ושמא אף ההיפך).
כי זאת יש להבין, שני צדדים לאמונה: הצד האחד, הוא זה האידיאי – תיאולוגי המופשט, זה הנושא בחובו את סך הרעיונות היהודיים וההנחות התיאולוגיות אודות האלוהים, האדם והעולם. אך בנוסף לכך, יש לאמונה צד נוסף, וזהו המרכיב הקיומי-ממשי שלה. וכאשר עוסקים אנו בצד זה, איננו עוסקים עוד בהנחות מופשטות – תיאורטיות, אלא באותן הנחות אמוניות שהנן קריטיות בבואו של האדם לכונן בהווייתו מציאות דתית, חיה, נושמת ובעלת תוחלת. לדוג׳, הקיומיות הדתית תהיה חסרת משמעות ופשר, באם תהיה נטולת תשתית דוגמטית של אמונת אמת בדבר קיום האלוהים, אך לא פחות מכך (ושמא אף בעיקר), אמיתת תורתו, נביאיו וכו׳.
ובינו זאת בינה, דברי הרמב”ם בהל’ תשובה, אינם באים לעסוק בהגדרת ה’אמונה’ הטהורה והאולטימטיבית, אלא בשרטוט גבולותיה של הכפירה והאפיקורסיות. הוי אומר, מהן הקווים האדומים של הקיום היהודי הממשי. אם ברמת הקיום של היחיד, אך בדייקא ברמת הקיום הקולקטיבי של הקהילה (ולא בכדי מציין הרמב”ם באותן הלכות ממש, את אלו הפורשים מדרכי ציבור ועוד כיו”ב). וכאן בהקשר הזה, הופכת האמונה בתורה שבעל פה, להיות קריטית מאין כמותה בבוא האדם לכונן בחייו את הקיומיות הדתית, כמציאות חיה ויומיומית. כי מה לנו יותר מאשר הקאנון ההלכתי ככזה ההופך את הדתיות התיאולוגית המופשטת, למציאות שהיא אינהרנטית ביותר בחייו של האדם המאמין. וכנגד זאת, כאשר בוחנים את האמונה בראי ההקשר הקיומי, או אז האמונה בשכר עונש, זה שיבוא מתישהו באיזושהי מציאות שהיא לחלוטין מחוץ להווייתו הריאלית והממשית של המאמין, הופכת להיות כמעט לא רלוונטית. או בקיצור, האמונה בצידה הנגיטיבי (הל’ כפירה) לעולם נבחנת בראי הקיומיות הדתית, ולא בכל פריזמה תיאולוגית – מופשטת אחרת.וצא וחשוב, כי בתפיסת הרמב”ם מייצג מושג התשובה את תמצית הקיומיות הדתית והתקווה שאותה דתיות מעניקה לאדם בזה ובבא. התשובה לטעמו של הרמב”ם משקפת את תנועתו המתמדת של האדם, בהיותו בעל בחירה שחייו רצופי מהמורות והתמודדות מתמדת. ולא בכדי בוחר הרמב”ם למצב את כל סוגיית הבחירה ומשמעותה, בהל’ תשובה בדייקא. כאן בדיוק היה לטעמו של הרמב”ם המקום הנכון למצב גם את סוגיית הכפירה ואופניה השונים. מה יכול לאפשר לאדם להיכנס ולבוא תחת כנפי תקוותה של התשובה, ובהכלתה של ההוויה והקהילה הדתית.
כאן המקום לשים מבטנו על דברי הרמב״ם בהקדמה לפרק חלק. נראה לומר כי שם אין מבטו של הרמב”ם על ההוויה הדתית – הנוכחת והריאלית של האדם, אלא דווקא על עולמו הרעיוני, עולם שיש בו דווקא בכדי לרומם את האדם למקום שהוא מעל ומעבר לכאן ועכשיו המידי שלו. כמו למשל להבטיח לו את התקומה בתחיית המתים (המשנה הפותחת בפרק חלק) עולם הבא וכו’. שם אדרבה, האמונה משמשת דווקא כפרדיגמה רעיונית העומדת בזכות עצמה, כך שבבואנו לבוחנה יש לנו לעשות זאת בכלים אפריוריים – רעיוניים מופשטים. ובהקשר זה, האמונה בשכר ועונש, היא לא פחות מקריטית ביישומה המכוון של האמונה ומגמתה, אדם הכופר בשכר ועונש מתכחש לפן מוסרי מובהק בהנחת קיומו של האל ואופן פעולתו בעולמו (גם אם הוא יהודי שלם בתכלית באורחותיו, עדיין עולמו הרעיוני – אמוני לוקה בחסר של ממש). זאת לעומת הכפירה בדברי חכמים שאין בה ערעור על עקרונותיה התיאולוגיים של היהדות (להבדיל לדוג’ מהתכחשות לדברי נביאים. כי הנבואה נושאת בחובה הנחה תיאולוגית מובהקת אודות יחס האל עם ברואיו), אלא אך ערעור ברמה פרקטית – קיומית, וזה כאמור אין עניינו כלל ועיקר בדבריו שם בהקדמה לפר’ חלק.
לא יודע מה אתכם, לאוזניי עכ”פ, מאז ועד עצם היום הזה, תורה שכזו כשהיא נשמעת מאדם שלפחות למראית עין, פועל עמוק בתוך מסגרת ההגות החרדית – מסורתית, היא לא פחות ממדהימה בנועזותה, ויש בה בהחלט בכדי להעמידנו בקרן אור ולו צר מאוד, אודות האיש והגותו המקורית להפליא.
