בשורות הבאות, אחלוק כאן את סיפורן של שתי התמונות שבחרתי לשתף כאן לראשונה, בשער בת רבים. הן צולמו בחג החנוכה תשמ”ה – חורף 1984/5. זאת הצצה למקום עמוק בחיי, שהייתה לו השפעה עליי גם הרבה שנים לאחר מכן.
היה זה אך כשלושה חודשים לאחר אסון נוראי שלצערי פקד את משפחתי באותה העת. אחותי הגדולה ממני בשנה, דסי, שהייתה בסך הכול כבת 7, נפטרה לאחר שחלתה במחלת הלוקמיה האיומה. למעלה משנה וחצי מסויטות, בכל המובנים האפשריים, הגיעו אל סיומם הטרגי באותו יום שייקחהו האופל, ד’ תשרי תשמ”ה 1984, שבו היא קיפחה את נשמתה, ובכך נגאלה מחוויית הייסורים הבלתי אנושיים שהיו מנת חלקה לאורך חודשים ארוכים.
ברגע אחד של בשורת איוב, מצאנו את עצמנו, משפחה חרדית טיפוסית צעירה, הורים בשנות העשרים לחייהם המטופלים בארבעה ילדים רכים, שברגע אחד היכה בהם הגורל האכזר, וללא כל התראה מראש, הטיל אותם אל תוך האימה הזו, שהסתיימה למגינת לב כפי שהסתיימה. זאת הייתה חוויה של שבר שקשה אפילו להעבירה במילים. משפחה צעירה שניצבת בפני שוקת שבורה, תחושות קשות של ייאוש ודכדוך, יגון ועצבות, שאפפו את ביתנו באותם השבועות שאחרי. אותם ימים שבאים תמיד אחרי השבעה, רגע אחרי שכולם הולכים וחוזרים למקומותיהם, והמשפחה איכשהו אמורה לחזור ולחיות. לעלות על איזשהו מסלול מחודש של שפיות ובריאות. כמה עבודה של התגברות נדרשת, לגבש ולחבר מחדש את הפיסות המיוסרות, שכך התפזרו לכל עבר במשך כול אותם חודשים איומים של טיפולים ואשפוזים חוזרים ונשנים.
בעבורי כילד בן 6 זאת הייתה תקופה הזויה ומטלטלת שצרובה בנשמתי עד עצם היום הזה. במשך חודשים ארוכים הייתי נע ונד בין הסבים והסבתות שבבני ברק ובירושלים, אצל בני משפחה וחברים. העיקר שההורים האהובים שלי יוכלו להתמסר כדבעי לאחותי הגדולה ממני בכשנה, דסי. להיות שם בעבורה ועמה בכול אותם שבעת מדורי גיהינום, שנגזר עליה לעבור. אני ושני אחיי הקטנים, התבקשנו להיות קצת בצד, להתרחק מקן המשפחה והבית החמים המידי שלנו, למצוא את קורת ביתנו במסגרת המשפחתית והחברתית הרחבה יותר.
כי כשהכול הסתיים והטרגדיה חבטה באחת במשפחתנו, נגזר עלינו לחזור ולהתכנס. לשוב אל הבית הקטן שלנו, ולהתכנס מחדש בחיק המשפחה הגרעינית (שנעשתה עכשיו אפילו גרעינית עוד יותר). אלא שהפעם היה הבית עצוב ושומם שבעתיים. הרִיק שנגזר ממותה של דסי, הדהד בכול פינה בבית. הוא כמו זעק שם מבין הקירות. העצב שהיה ממש חרוט על פניהם הצעירות, אך הכה מיוסרות, של הוריי, ניבט אליי, כמו חדר לנשמתי פנימה. אני זוכר היטב, איך ממש חששתי להביט בפניהם באותה תקופה, לראות איך קנו להם היגון והאבל שביתה בעיניהם העצבות. כמה שהייתי קטן ורך בשנים, דומני שהבנתי היטב כמה שזהו אובדן עצום שאין באמת דבר בעולם שיכול למלאותו. אני זוכר את עצמי מהרהר עם עצמי האם באמת בכלל יכולה להיות נחמה? איך בכלל נמשיך מכאן? זאת הייתה פחות משהו מושכל, אלא יותר מן חרדה קיומית כזאת, של ילד שמשפחתו חוותה משהו שהוא לא פחות מחורבן.
היה שם גם את עניין האובדן האישי, כן ממש הפרטי הזה שלי, כשהחברה הכי טובה שלי, דסי אחותי הגדולה, זו שנשאתי אליה את עיניי (עם כל היותה גדולה ממני בכשנה אחת בלבד), פשוט נעלמה מן האופק. איננה עוד לעד. פתאום אתה עסוק בשאלות של מי יירש את המיטה שלה בחדר הילדים? את הדברים הללו הקטנים והאישיים שלה. את החלק שלה שם בארון הבגדים, ועוד כל מיני שאלות מהסוג הזה, שאמורות להיות הדבר האחרון שילד בן 6 עוסק בהם. אבל אלו היו שם, לא כמשהו תיאורטי מופשט, אלא כמן נוכחות קיומית טרגית ומייאשת.
ואז כשלושה חודשים, אחרי הטרגדיה ההיא, הגיע חנוכה. כך בדיוק בנקודה שכל כך, הייתי צריך אותו בחיי, בחיינו. ופתאום כשהבטתי הערב בתמונות הללו שלפניכם, כמו חזר אליי הכול מחדש, שלושים וחמש שנים אחרי. אני זוכר את החוויה מהתמונות הללו, כאילו היה זאת אך אתמול. איך עמדנו שם מול הנרות שריצדו לעומתנו ופתאום הייתה שם באחת, תחושת רפואה, מן אווחה של נחמה. בפעם הראשונה מאז אותו אסון מר ונמהר, הרגשתי ברגע אחד מן זיק של תקווה. אות שכזה, שכמה מעומעם וראשוני שהוא היה, עדיין חתר לי חתירה קלה לחיים, הזכיר לי שיש חיים גם אחרי הקטסטרופה. שמשהו בכול זאת יכול לחזור לעצמו, מתוך כל העצב והיגון הנוראי היינו לכודים בהם. אבא שלי הגדול והמופלא הזה, חזר להיות מן דמות שאפשר להישען עליה, להיאחז בה. ואמא שלי האהובה, שבה להיות מקור ועוגן לחיבוק והתרפקות.
אני זוכר איך הוא עמד שם אבא שלי, ליד החנוכיה שדלקה במלואה, כשהוא אוחז בידיו את אחי הקטן יותר, והושיט לי ולאחותי הקטנה את כפות ידיו הגדולות, והחל לרקוד עמנו בשירת הלחן הידוע של ‘יוונים נקבצו עליי’ שבפיוט ‘מעוז צור’. ואני כמה שאחזתי אז באומץ את ידיו ורקדתי עמו עד כלות. רק רציתי בריקוד הזה שלא ייגמר לעולם. שבאמת נצליח לרקוד לנצח. להרים את הראש מעל השבר והיגון האינסופיים הללו, ולהרגיש שאנו יכולים בכל זאת, להיות חיים טובים, בריאים ושפויים יותר. שאולי מי יודע, נס חנוכה יקרה גם אצלנו. שנצליח לזכות מחדש במן חיים שכאלה, שאין באמת אסון וטרגדיה שבעולם שיוכלו לגדוע ולשבש אותם.
כמה אמונה הייתה שם באותו הערב. איך נשמע שם לתחושתי, קול התור של מזור, של משהו טוב יותר. מלודיה של תקווה שהלכה וכמו השתלטה באחת על חלל הבית. לפחות לאותן כמה דקות ספורות, שלא היו עילאיות ושמימיות מהן.זה היה בשבילי, לא פחות מנס חנוכה של ממש. נס של חנוכה שנת תשמ”ה האיומה והנוראית ההיא. נס שאולי מספר את טיבו של החג כולו. את האופן שבו אין ייאוש בעולם כלל. וכי בכוחו של מעט מן האור האצור ברוח האנושית הגדולה, לדחות ולהניס את כל צללי היגון והמוות. להביא אור ותקווה לחיים, גם בבתים שבורים ורצוצים, כפי שהיה הבית של המשפחה העצובה שלי באותו החורף הכול כך קר ואפל ההוא.
ואכן, לשמחתי, המשפחה הלכה והשתקמה. העצמות היבשות הלכו ורקמו חיים חדשים. אמנם הטרגדיה והשכול המשיכו לקחת מקום וחלק בחיינו, גם עוד שנים ארוכות לאחר מכן. אך עדיין, השמחה והתקווה חזרו להיות נוכחים שבעתיים. וזאת כמובן בראש ובראשונה, בזכות יכולתם של הוריי האהובים, להתעלות ולהמשיך הלאה. להביט קדימה ולאחוז באמונה ובמחויבות שלהם לחיים. אם אלו של עצמם, ואם של ילדיהם, אנו שכבר היינו, ואלו שעוד בוא יבואו בהמשך. אך לפחות בעבורי, ולתחושתי הכה סובייקטיבית, כילד קטן בן 6 וחצי, חג החנוכה ההוא, היה ללא ספק קו פרשת המים. זה שנמתח בין אחת התקופות היותר אפלות בחיי, לתקופה אחרת, אופטימית ובריאה שבעתיים.
ומאז, מידי שנה, בהיכן שלא הייתי, באלו מצבים רגשיים ותודעתיים שלא התגלגלתי אליהם לאורך השנים, היו שם תמיד הנרות הללו בעדי כאות מחודש לחיים. תמיד כמו היו נראים לי מן הבהוב בוהק שכזה, לתקווה ואמונה. איכשהו להיאחז בהם באמונה שדברים עוד יהיו טובים ובריאים יותר. שגם אם כעת חשוך, עצוב ומדכדך עד לב השמים, האור עוד בוא יבוא. הוא יחזור ויפציע להפיץ את אורו הזך והאופטימי בכול פינה מפינות חיי. וכאמור, שמא זאת תמצית כל עניינו של החג הנפלא הזה. אז שיהיה לכולנו חג חנוכה שמח, רצוף באור של אמונה ותקווה לחיים ולשלום!
בתמונות: אני ואחי מביטים באבי כשהוא מדליק את הנרות, בליל שמיני של חנוכה. ובתמונה השניה, אני הק’ מדליק את הנרות כמצוות היום.
