“אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ’ אמה פסולה כסוכה וכמבוי: ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום מאי דכתיב “והבור ריק אין בו מים” ממשמע שנא’ והבור ריק איני יודע שאין בו מים אלא מה ת”ל אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו” (מס’ שבת דף כב’ ע”א).
שני מאמרים אלו מופיעים בגמרא זה לצד זה, ומובאים שניהם מפיהם של אותם החכמים (רב כהנא שהביא את דרשותיו של רב נתן בר מניומי משמו של רב תנחום) ובוודאי שהם לא מובאים כך באופן אקראי, סביר להניח שאותם חכמים דרשו את הדרשות הללו בשבת פר’ וישב העוסקת במכירת יוסף והטלתו לבור, שהיא לעולם סמוכה לחנוכה (או אפילו יוצאת בחנוכה עצמו). אך מעבר לעובדה הטכנית הזו, נראה שישנו קשר רעיוני פנימי המוכמן בין שני המאמרים הללו, אשר לא בכדי הם נאמרו על ידי אותם החכמים (שאינם כה רווחים בתלמוד) והובאו בדייקא בסוגיה שם במס’ שבת, העוסקת בעניינו והלכותיו של חג החנוכה. וכבר נשתברו לא מעט קולמוסים של דרשו בניסיון להתחקות אחר הקשר הפנימי הזה. ואנסה אף אני את כוחי הדרשני להציע משהו בהקשר החידתי שלפנינו.
רש”י שם על אתר מבאר מדוע מי שהניח את נר חנוכה למעלה מעשרים אמה פסולה? וכך לשונו: “פסולה – דלא שלטא בה עינא למעלה מכ’ אמה וליכא פרסומי ניסא“. הביטוי “לא שלטה ביה עינא” מופיע בתלמוד פעמיים: פעם אחת, בהקשר זה של נר חנוכה או סוכה או מבוי שהנם גבוהים מעל עשרים אמה, ופעם שניה, בהקשרו של זרעו של יוסף, דהיינו העם היהודי, שלא שולטת בהם עין הרע. וכך ל’ הגמ’ במס’ ברכות (כ’ ע”א): “אמר להו, אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא” (אמר להם, אני מגיע מזרעו של יוסף שבהם לא שולטת עין הרע).
למעשה שני הקשרים אלו הנם הפכיים. בהקשר הראשון, זה של הנחת נרות החנוכה או הסוכה והמבוי, אנו למדים דווקא על החשיבות והכוח שישנה להבטה האנושית, ואיך היא יכולה להשפיע, באופן שבו פסיקת הפסילה באותן הלכות נגזרת היא מן העובדה שבלתי ניתן לראות את נרות החנוכה או הסכך או המבוי. הוי אומר, הנם תלויים לחלוטין בראייה האנושית הממוצעת. זאת שבעוד בהקשר השני, אנחנו דווקא למדים כי לראייה עלולה להיות השפעה שלילית (“עינא בישא”). וכי אדרבה, יוסף הוא זה אשר כביכול זוכה להגנה מיוחדת מפני הראייה האנושית הטבעית.
כאן ברצוני להציע כי המאמר השני המתייחס אל הכתוב העוסק בטיבו של הבור אליו נזרק יוסף על ידי אחיו, מהווה למעשה כמן הסבר לעניין האמור במאמר הקודם אודות נר החנוכה שהניחו למעלה מעשרים. כי הלימוד שאותו מסיק רב נתן בר מניומי משמו של רב תנחום, מהכתוב “והבור ריק אין בו מים”, הוא שבעצם אין וואקום. הוי אומר, העובדה שבבור אין מים (מה שאמור להיות בו באופן טבעי), לא מותירה אותו סתם כך ריק, אלא אל אותו הרִיק נכנסים בהכרח ומיניה וביה – שלל מרעין בישין. כאלו אשר באופן אקטיבי עלולים לפוגע ולהזיק. הוי אומר, אין מצב שבו החיוביות והשפע נעדרים (“אין בו מים”), מבלי שאותו הוואקום יהפוך בהכרח לקרקע פורייה למזיקים וחלאים רעים.
זהו עיקרון שאותו הבור האמור משמש בעדנו כארכטיפ לתפיסת עולם רחבה בהרבה. כאן באים אנו לעניין ההבטה האמור. העולם הזה אינו חלל ריק, אם לא נמלא אותו באור ובאי אלו סימנים של חיוב והשראה, כאלו שיאפשרו ל”שלטא ביה עינא” האנושי שלנו לקלוט ולהפנים, ממילא תבוא אותה “עינא בישא” – זאת שלפתח כחטאת רובצת ופגיעתה המוסרית והתרבותית רעה.
אם נרצה זהו גם הקשר ליוסף ולטיבו. כפי שאנו קוראים ממש בפרשיות אלו (וישב, מקץ, ויגש) יוסף ניחן ביכולת עילאית להפך את השלילה לחיוב, לרתום את עצמו ומצבו, גם כשהוא במקומות היותר נמוכים, עלובים ושפלים, למקור בלתי אכזב של השפעה וטוב. עד כדי שהגיע למקום שעליו נאמר “הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ“. ושמא זה סוד כוחו של זרעו, שעליהם נאמר “לא שלטא ביה עינא בישא”. זאת אמירה שאינה אך כסגולה שמימית נטולת פשר, אלא ככזו הנובעת דווקא מתוך תפקידו ואחריותו של היהודי באשר הוא למגר מן מהעולם את אותה “עינא בישא”, זאת באמצעות החדרת ה”שלטא ביה עינא” – באופן של חיוב והקרנה חוצה. כך אנו רואים את אותו בית יהודי נצחי הנוכח במרחב, כמקרין חוצה אור של נס ופלא המוכמן בנרות – לדחות הרבה מן החושך, להאיר ולהעשיר שבעתיים את רשות הרבים כולו. כך הוא מעמדו, וזהו מהות הגדרת תפקידו וייעודו של יהודי בעולם. במובן זה נרות החנוכה מייצגים בעדנו את אותו קו דק של סִפִּיּוּת – בין הפרטי לכללי, הפרטיקולרי והאוניברסאלי, היהודי והאנושי. בין רשות היחיד לרשות הרבים.
וביתר שאת, מוצאים אנו מדרש מרתק בתלמוד, אודות טעם ההלכה ולפיה במשכן שילה ניתן לאכול קדשים ב”כל הרואה“, דהיינו, בכול מקום שממנו ניתן לראות את משכן שילה (להבדיל מירושלים, שבה ניתן לאכול רק בשטח שבתוך החומה), זאת באשר משכן שילה נמצא בחלקו של יוסף. וכך ל׳ הגמ׳:
“שילה מקום שכל הרואה אותו מתאנח עליו על אכילת קדשים שלו רבי אבהו אמר אמר קרא בן פרת יוסף בן פרת עלי עין עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה..” (זבחים קיח’ ע”ב)
הוי אומר, העובדה שיוסף הגביל את ראייתו – יצר בה סובלימציה עמוקה והטביע בה את עקרונותיו המוסריים, דווקא היא זאת שהפכה את אותה ראייה למקודשת. ראייה כזו שבכוחה לחרוג מהכאן והמצוי – הקונקרטי. במובן זה, האינסופיות נמצאת דווקא בהגבלה – ביכולת לחולל מטמורפוזה בגוף חוש הראייה, ולעשותו ככזה המצורף למקום בהגדרתו בלתי נראה – טרנסצנדנטי ומופשט, מוכמן בסתר המדרגה של קדושה ופלא.
מעניין להזכיר בהקשר זה, את דבריו האדמו”ר מגור בעל ה’שפת אמת’ מאיר נקודה נפלאה בפרשתנו. לדבריו, דווקא הגבלה ראייתית – מוסרית זו, היא גם הייתה זו שהעניקה ליוסף את היכולת הפלאית לראות הרבה מעל ומעבר למה שקרה אותו באותם רגעים מצמיתים של ניסיון. וכפי שמופיע בדברי חכמים “באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון” (סוטה לו’ ע”ב). הל׳ הזאת של חכמים, משרטטת בפנינו איך אותו ציור דמיוני של ‘דיוקנו של אביו’, היא שאפשרה לו לצלוח את האתגר המוסרי הכ”כ חמור שניצב בפניו.
בעומק הדברים, הרעיון אחד הוא: כי דווקא ראייה שמגבילה את עצמה, המטמיעה בחובה את אמת מידתה התובענית של המוסר, היא זו שמסוגלת להגיע לרמות פנימיות של הפשטה ודמיון, וממילא לחוויה עמוקה שבעתיים (עניינו של החלון, הוא באופן שבו הוא כביכול פורץ חוצה, את גבולותיו המצומצמים של החדר הסגור, וכביכול מאפשר לתודעת הדמיון להגיע למקומות שם מעל ומעבר העכשווי והמצוי). זאת מגמה שבהגדרתה הנה הפכית למה שהכתוב קורא בו: “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם” (במדבר טו’ לט’) וכפי שפירש שם רש”י על אתר: ‘הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות’. זאת אופייה של ראייה שלכודה בקונקרטיות של היצריות הרגעית, הלהוטה אך אחר השגת אותו דבר מה של סיפוק ותאווה.
ובינו זאת, הל’ “שלטא ביה עינא” כמו מעניקה את השליטה לעיניים. הן אלו שמובילות ולמעשה בכך שולטות על האדם ואורח התנהלותו. אלו הן אותן העיניים שמשמשות כל’ של רש”י “מרגלים לגוף ומסרסים לו את העבירות”. אך לעומתן יש לנו את עיניו של יוסף שעליהן נאמר: “עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו“. אלו הן עיניו שהשליט בהן הוא דווקא האדם. יוסף הוא זה שנוטל מעיניו את השליטה ויכולת הריגול והסירוס, ותובע מהן ציות והגבלה. כך ממילא יוצאת השליטה מהעיניים והן חדלות כמו לגבור באותה “עינא בישא” שלהן, על נוכחותו של האדם במרחב.
במובן זה, נעשות העיניים ככלי עוצמתי של האדם להנכיח את עצמו במרחב בצורה נכונה. האדם מופיע כשליט ולא כנשלט. בהקשר ההלכתי אנו מוצאים שיח תלמודי ער אודות השאלה האם הבטה בעלמא יכולה להיות כלי כמעשה קניין בעבור האדם. זאת סוגיה ערוכה ומסועפת, אך רק אזכיר כי ישנן כו”כ דעות שאכן כי כן, הדבר הוא מן האפשר (בוודאי בזכייה בהפקר). ויש בכך בנותן טעם, כי העיניים הן למעשה החוש היותר מוחשי בעד האדם לצאת חוצה ממקומו הפרטי הנבדל ולתפוס את כלל מציאותו החיצונית – הסובבת. כך שמחד, אכן יש בהן בכדי לגרום לו לאבד שליטה וללכת שבי אחר המראות הנלבבות המתגלות לנגד עיניו, אך בו זמנית, יש הן יכולות לשמש בעדו דווקא כהזדמנות פז לבחור נכונה במה להביט ובמה שלא להביט.כך הוא יגשים באמת את ייעודו המוסרי עלי אדמות, זה שהנביא קורא בו: “הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע” (ישעיהו לג’ טו’).
ואם נצטרף את דברים אלו לדברינו האמורים לעיל (ולמאמר חכמים שאנו עוסקים בו), הרי שהדברים מאירים ככפתור ופרח. כי הנחת הנר למעלה מעשרים אמה, בהכרח משמע ניתוק ממד הראייה מן הממד הקונקרטי – הריאלי. כי זאת תכליתה של נר חנוכה, לחבר וללכוד את הראייה אל הפלא, אל האור המופשט והאינסופי. כך שממילא במצב שבו מונח הנר חנוכה גבוה מעל גבוה, בהכרח שחסר כאן את אותו ממד חיבור של ‘בכל הרואה‘.
כך באותה מידה בדיוק, דווקא יכולת ראייה מיוחדת זו, היא גם מה שעמדה ליוסף באותו בור אפל רצוף נחשים ועקרבים. היכולת להביט אל המעבר של ה”כאן ועכשיו” הטרגי שהוא מצוי בו. זאת ראייה שבעומקה היא כולה פלא – נס להתנוסס!
וכמה שאנו למדים מכאן את הלימוד המופתי ע”כ שאין וואקום! זהו המסר העיקרי. כי אם לא נשפיע ונקרין חוצה, את אותו אור יקרות של טוב והעשרה, נמצא את עצמנו מתמודדים עם נחשים, עקרבים ושאר מרעין בישין. או אם נרצה, עם מי יודע כמה ‘עינא בישא’ של רוע ושלילה.
שבת שלום וחג אורים שמח!
