על שני מודלים של מנהיגות: הכאן ועכשיו, לעומת העקבי והשיטתי. יעקב אל מול עשיו. מאמר לפרשת תולדות1 min read

פרשת השבוע ‘תולדות’, פותחת בלידתם של שני האחים, עשיו ויעקב. שני אחים הנולדים כתאומים להוריהם יצחק ורבקה. עשיו הוא הבכור ויעקב הוא הקטן יותר.

מעמד הבכורה שימש בתקופות קדומות, לא אך כמעמד ביולוגי – פטריארכלי גרידא, אלא ככזה ששיקף את תכונת המנהיגות. הבכור היה זה שנחשב למועמד שאמור בבוא העת, לרשת את אביו ומורשת אבותיו. ככזה הוא מי שאמור להיות זה שממשיך את המסורת המשפחתית, מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית גם יחד.

ואכן, לפי פשוטו של מקרא, עשיו זוכה במעמד הבכורה בצדק. בהקשר זה נראה ששפר עליו מזלו. אך אליה וקוץ בה, במעמד הייחודי של הבכורה ישנה בעייתיות מובנית, בכך שדווקא העובדה כי מדובר בזכייה כה מובנית מאליה, היא זו שעושה אותה למאוד מסוכנת. כזו שלאורך זמן, עלולה להיות חמקמקה ומוטלת מאוד בספק. אותו הבכור עלול שלא להיות מתאים למעמד הטריוויאלי שבו זכה, להיות בלתי ראוי לכל אותן פריבילגיות האצורות בו.

ובינו זאת, עשיו הלא לא עשה דבר וחצי דבר בכדי לזכות במעמד הבכורה. כל שכמו ‘נדרש’ ממנו הוא בסה”כ להיות זה שהגורל יגזור עליו לצאת ראשונה מרחם אמו. ואילו יעקב לעומתו, איתרע מזלו, הוא יוצא לאחריו. עובדה אשר באופן לחלוטין דטרמיניסטי גוזרת עליו להיות במצב של נחיתות מעמדית מובנית לעומת עשיו אחיו הבכור.

אך אותו הטוב שבו ניחן עשיו, נעשה כשמור לבעליו לרעתו. אוצה הזדמנות פז שניתנה בידיו להיות ‘המנהיג בפוטנציאל’ האידיאלי, גורמת לו להיות שאנן, לנוח על זרי הדפנה של זכייתו המעמדית. עשיו חש שיש בידו לעשות ככל העולה על רוחו – בה בעת שהוא נעדר כל רפלקסיה וביקורת עצמית. הוא הלא זה שנולד ראשון, המזל כה האיר לו פנים והבטיח בעדו את כס המנהיגות המשפחתית והשבטית.

וכך מתארת התורה את ההבדלים בין עשיו לבין יעקב בהקשר הזה: “ויִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים” (בראשית כה’ כז’).

עשיו מתואר כאן כמי שמבלה את ימיו בשדה בציד. זהו פרופיל של אדם שמרשה לעצמו לנהוג בפראיות ואף בברבריות. השדה כמרחב בלתי נורמטיבי הוא מקום המחיה הטבעי שלו. זהו תיאור של מישהו שמסיר מעליו כל אחריות, כל תביעה מעצמו לנהוג באופן שתורם באמת לעצמו ולסביבתו. או בקיצור, בצורה שהיא הפכית לחלוטין לאורחות החיים הרצויות ממנהיג של אמת. לעומתו, אחיו הקטן יעקב נמצא במשוואת האחווה הזאת כאנדרדוג, בעדו המנהיגות דווקא רחוקה מלהיות כמו מובטחת מראש. ושמא דווקא בגין כך הוא מתאמץ שבעתיים ומבלה את ימיו ב’אהלים’, באותם מקומות שבהם נתבע ממנו ללמוד ולהחכים, להתפתח ולהתגדל אישיותית באופן מתמיד. ואכן, יעקב הוא ה’תם’ מבין השניים, או כפי שלבטח היו מכנים זאת כיום, ה’חננה’. הוא אינו מרשה לעצמו כמו אחיו הבכור, לצאת ולבלות מבוקר ועד ערב בשדה, במרחבים פראיים ונטולי אחריות וכובד ראש. כי זאת יודע יעקב אל נכונה, דווקא עמדת הנחיתות המעמדית שלו, תובעת ממנו להתאמץ שבעתיים, למנוע מעצמו את אותן פריבילגיות התנהגותיות, אלו שכביכול דווקא ישנן לאחיו.

ובינו זאת, עשיו הלא לא עשה דבר וחצי דבר בכדי לזכות במעמד הבכורה. כל שכמו ‘נדרש’ ממנו הוא בסה”כ להיות זה שהגורל יגזור עליו לצאת ראשונה מרחם אמו. ואילו יעקב לעומתו, איתרע מזלו, הוא יוצא לאחריו. עובדה אשר באופן לחלוטין דטרמיניסטי גוזרת עליו להיות במצב של נחיתות מעמדית מובנית לעומת עשיו אחיו הבכור.

אך אם רוצים לבחון אנו את תוצאת הלוואי האמתית, של שני דפוסי התנהגות אישיותיים אלו, כדאי שנבחן את הדינמיקה בין שני אחים אלו בסיטואציה אחת סוריאליסטית וטראגית כאחד, המתוארת לאלתר בפרשתנו זו:

“וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה–כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה” (בראשית כה’, כט’-לד’).

נביט לרגע בסיטואציה שלפנינו, יעקב שכאמור, מבלה את ימיו עמוק בבית, הוגה בלימודיו ובהתפתחותו ההשכלתית, מבשל לעצמו נזיד של עדשים. לא בשר או כיו”ב, אלא משהו מאוד צנוע ובסיסי (ואפילו טבעוני), תבשיל עדשים. די לו ליעקב בקב נזיד העדשים הזה ובאמצעותו הוא מקיים עצמו. עשיו אחיו הבכור, חוזר כדרכו בערב מעוד יום של ציד והתהוללות בשדה, כשהוא כמובן במצב צבירה של עייפות קשה. מה פלא? כשכך הם ימיך, אתה עייף כמעט באופן מתמיד. ועשיו, זה שלכאורה קיבל את הכול על טס של זהב, אין לו באמת פנאי לתהליכים שלוקחים זמן, להמתין ולייחל עד לתוצאה המבוקשת. הוא צריך את הכול כאן ועכשיו, במידי ובאופן שאינו סובל כל דיחוי. זאת הסיבה שכאשר הוא רואה את יעקב כשהוא ניצב ליד התבשיל, הוא תובע ממנו במפגיע “הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה”. כך אינו טורח אפילו לא לנסות ולהבין מהו אותו תבשיל, מה טיבו? מה הוא מכיל? וכיו”ב, מבחינתו זה “אדום האדום הזה” ואת זה – כמות שהוא, הוא תובע מיעקב שילעיט היישר לפיו. הוא כה עייף עד אשר אין באפשרותו לאכול בכוחות עצמו.

מדברי חכמים אף למדנו, כי השם ‘עשיו’, הוא מל’ עשוי. היינו, דבר שהוא מוגמר ושלם. ואילו השם ‘יעקב’ מסמל עקביות ושיטתיות. אם עשיו רוצה את הכול כשהוא כבר מוכן ולאלתר כאן ועכשיו (אף במילה ‘עכשיו’ מוכמן שמו של עשיו. או אם תרצו, לרצות הכול- ‘כאן עכשיו’, זהו רצון שיש בו יסוד עֵשַׂוִי), הרי שיעקב הוא איש שמאמין בתוצאות הבאות מתוך הבשלתם של תהליכים ארוכים. הוא ניחן באורך רוח להתנהל בעקביות על פני מרחקים ארוכים ביותר, מתוך אמונה שאך זאת הדרך להגיע ולהשיג את היעדים הרצויים והתכלית הראויה האמתית.

צאו וראו ביעקב, איך בסבלנות אין קץ, הוא עבד לא פחות משבע שנים, בעבור השגתה של אהובתו רחל. וכל זאת באופן שכמעט והוא לא כלל הרגיש בקשיים הכרוכים ובהתארכות הזמן באותה עבודה מפרכת. וכפי שמתאר זאת להפליא הכתוב: “וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ” (בראשית כט’ כ’). וכמה נפלא לקרוא לאור תובנה אבחנתית זו, את בקשתו של יעקב מעשיו בפרשת וישלח לאחר פגישתם המחודשת; “יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה” (בראשית לג’ יד’).

יעקב קורא לעשיו לחלוף על פניו בתנועתו המהירה והאימפולסיבית. הוא ממש לא מסוגל ולא מעוניין להדביק את הקצב התזזיתי הזה. כך הוא מאמין יהיה בידו לגבור על יתרונו המעמדי של עשיו. ליישם את יתרונו הצורני שלו, לא אך במישור ההתמודדות הבינאישית ביניהם, אלא אף ובעיקר במישור בשורתו המוסרית-אוניברסאלית. להביא לעולם מתוקן המשקף נכוחה את תפיסתו הערכית והאמונית של יעקב, על פני זו המטריאליסטית והכוחנית של עשיו. רק התנהלות אטית, עקבית ושיטתית שכזו, תוכל להביא בערבו של יום את יעקב להניף את דגל נצחונו האידיאולוגי על פני תפיסת העולם הקוטבית המיוצגת בדמותו ותרבותו של עשיו אחיו. ניצחון שעליו קורא הנביא עובדיה “וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה” (עובדיה א’ כא׳).

נשוב לסיפור המקראי: יעקב רואה את התנהגותו הנלוזה הזו של אחיו, ומבין כמה עמוק הוא הסיאוב האישיותי שאליו הוא הביא עצמו. הוא מבין כי במצב שכזה, אין עוד עשיו ראוי להמשיך ולשאת בכתר ההנהגה על אף היותו הבכור מבניהם. הבכורה אינה כתעודת ביטוח בלתי מותנית להנהגה, אלא היא בסך הכול מתן הזדמנות מועדפת, אפשרות להגיע להנהגה באופן טבעי ומידי יותר. אך במידה והאדם בוחר לנהוג באופן שאינו הולם את כתר ההנהגה, הרי שהוא כמו דוחה את אפשרות זו מעליו ואין הוא עוד ראוי לה. אך יתרה מכך, יעקב אולי מבין שהתנהגות זו הברברית של עשיו, נובעת דווקא מן העובדה שהוא קיבל את הכול כמובן מאליו, כאילו הוא נולד אל תוך המעמד המועדף הזה, דבר אשר גורם לו לנהוג באופן כה חסר אחריות ונטול תובענות אישית.

אך על מנת לאמת זאת באופן מעשי ואמפירי, יעקב מבצע כמן ניסוי ותהייה לבחון את האופן שבו עשיו עצמו תופס את מעמד הבכורה המועדף שניתן לו. ולכך הוא מבקש מעשיו “מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי“. היינו, פשוט תמכור לי את הבכורה. כך דרכו של יעקב לבחון עד כמה עשיו באמת מעריך ומוקיר את מעמדו זה המועדף, כי הלא אם בזכייה רוחנית ואישיותית אמתית עסקינן, כך שבהכרח מעמד שכזה אינו ניתן כלל למכירה כאובייקט מסחרי. אך עשיו לעומתו בתגובה, לא מהסס כלל ועיקר, הוא משיב לאלתר: “הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה“.

כאן אנו חשפים לתכונה נוספת של עשיו: פסימיות מוחלטת. הוא חוזר סחוט ועייף – מעוד יום של הוללות וציד, כשבעיני עצמו הוא כבר הולך למות. כמה ייאוש ורפיון ידיים יש כאן. את עשיו לא באמת מעניין המחר ובוודאי שלא עתיד. כך הוא חי בתחושה קיומית מתמדת של ‘אכול ושתה כי מחר נמות’. מבחינתו כרגע, לא מעניין דבר וחצי דבר, מלבד אותה צלחת של מרק עדשים, לסיים וללכת לישון כמה שיותר מהר. הא, ותו לא מידי. ושמא זה מה שאף גורם לו לרצות הכול מוגמר וכאן ועכשיו (כמתבאר לעיל), כי הלא על מנת להאמין בתהליכים ארוכי טווח, עליך להיות אופטימי חסר תקנה. להאמין שהעתיד יכול להיות טוב יותר, וכי גם אם דברים ייקחו שנים ארוכות, בסופו של דבר, הם יבשילו לכלל התוצאה האידיאלית המבוקשת.

ואם באופייה של המנהיגות האידיאלית עסקינן, הרי שזאת גישה שאין סותרת הימנה לגישה המתחייבת מאדם הנמצא בעמדת מנהיגות. לראות את העתיד. להאמין בו, ובהתאם לכך לתכנן ולהיערך נכונה את תנועת ההווה – לעומת אותו עתיד הנראה לעין. ושמא זהו גם יתרונו המובהק של המנהיג על פני נתיניו המונהגים, ביכולתו לראות באופן נהיר ומפוכח יותר את העתיד החמקמק. לקחת אחריות אמתית והכרעות מתבקשות, כנגזרת של מעמדנו בהווה הנוכחי – לעומת העתיד אליו אנו הולכים. אבל עשיו? הוא מבחינתו במיצוב תודעתי/נפשי של מישהו ש”הולך למות’’, אז איך באמת הוא יכול להמשיך ולשאת בעמדה זו של מנהיג פוטנציאלי?

לעומת גישה פסימית – טרגית זו של עשיו, מתגלה דווקא יעקב ומודל המנהיגות שהוא מייצג, במלוא תפארתו. הוא זה שאינו מאבד תקווה גם במצבים הקשים ביותר, אם במותה של רחל אהובתו או בהיעלמותו של בנו יוסף האהוב מבין ילדיו. עד כדי כך, אוחז יעקב באומץ ובאמונה בחיים ובחובת המשכיותם, עד אשר הפרשה המגוללת את מותו נקראת “ויחי יעקב“. יעקב כמו מסמל בעדנו את החיים האלמותיים. וכפי שכבר אמרו חכמים: “יעקב אבינו לא מת. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים” (תענית ה’ ע”ב). היינו, החובה להמשכיות והנצחת מורשתו והעברתה הלאה לדורות הבאים, היא אשר שמה אותו במקום שהוא חזק מן המוות, מקום שכולו אומר תקווה ואמונת נצח.

ואכן, גישתו זו הברורה של עשיו, הייתה באמת מבחינתו של יעקב, האות הברור לכך שעשיו אינו ראוי עוד למעמד הבכורה. דבר שמביא אותו לבצע עמו את אותה עסקת חליפין. עשיו מוכר את מעמדו הכה ייחודי ונפלא כבכור, תמורת צלחת של מרק עדשים. כן, לא פחות ולא יותר.

והביטו וראו, באיזה אופן צח ואירוני מסכמת התורה את אותה עסקת חליפין סוריאליסטית: “וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה“. עשיו מוכר ליעקב את מעמד בכורתו הנצחית, ואילו בתמורה יעקב נותן לעשיו את הכאן ועכשיו המידי, בדמות של לחם ונזיד עדשים. ואכן הוא אוכל והולך לו לדרכו.

אך הסיכום היותר חד ואף מצמרר בהקשר הזה, הוא במילים החותמות את האירוע: “וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה“. עשיו כמו מגלה בעצמו בדיעבד, כמה מלכתחילה לא באמת העריך ולו לרגע את מעמדו זה כמנהיג פוטנציאלי עתידי. כמה שקיעתו בהתהוללויות, מעשי קונדס וציד, גרמה לו לאבד לחלוטין איזשהו מצפן מוסרי של רצינות וכובד ראש. להביא לכך כי במקום להיות מנהיג, הוא נשאר עם צלחת של מרק עדשים ביד ועייפות. הוי כמה עייפות ופסימיות נטולת משמעות ופשר.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך!