מסת ביקורת על הסדרה “משחק הדיונון”: הסדרה שבה כולנו נכנסנו למעבדת משחקים אנושית מחרידה1 min read

טוב, אז מעט אולי באיחור, גם אני באופן אישי התמכרתי. בשלושה ימים הצלחתי לצפות בכול תשעת הפרקי הסדרה, ולצערי אני לא אדם שעתותיו כך בידו, אבל משהו בכול זאת בסדרה הזאת לא פחות מאשר מגנט אותי אליה (לצערי ולשמחתי כאחד).

אלא שלהבדיל מהרבה סדרות איכותיות אחרות שגם בהן צפיתי בשקיקה, משהו בחוויה הפעם היה שונה, וזה במובן היותר מפחיד של המילה. כי בסדרה הזאת, אני כצופה, הרגשתי שקורה לי משהו, כמו אני עובר מן סוג של חווית מטמורפוזה, ממש תוך כדי הצפייה בסדרה לאורך פרקיה. והיה שם רגע אחד שבו כאשר הבנתי את אשר הבנתי על עצמי, שגם העניק לי תובנה בסיסית אודות הסדרה כולה, ושאותה אני רוצה לחלוק עמכם כאן בשורות הבאות:

את חלוקת התפקידים שבסדרה הייתי רוצה לחלק טיפולוגית לארבעה: המְשַׂחֲקִים, המְבַצְּעִים, השחקנים, והצופים.

המְשַׂחֲקִים: הלא הם אותם VIP שעומדים מאחורי כל אימפריית זוועת המשחקים הזו. הם אלו שבפועל מזינים אותו במשחקי ההימורים שלהם, בלעדיהם אין לכול העולם הזה אפשרות קיום. כך הם יושבים להם מאחורי המסכים צופים במשחקי הזוועה ומרגישים שהם עושים בשחקנים כבתוך שלהם. הוי אומר, שולטים בחייהם במובן הכי פשוט ומידי.

המְבַצְּעִים: הם אותם אלו האמונים אופרטיבית על הוצאת ה”משחקים” לפועל. הם אלו שאמורים “ללכלך את הידיים” עם מאות מעשי טבח ביום. ליישם את החוק האלמנטרי ביותר של המשחק, ולפיו שחקן שנפסל, הנו שחקן שנרצח. כמה מחריד, כמה פשוט.

השחקנים: אלו הם אותם אומללים שמצבם הכלכלי העגום והחובות האיומים הכרוכים על צוואריהם, מחייבים אותם לתרום את עצמם, או ליתר דיוק את גופם וחייהם, למשחק הזוועות הזה, בניסיון להגיע אל היעד הנכסף של קבלת הפרס הכספי העצום, זה שמובטח להם בסיומו של סבב המשחקים (ותלוי לאורך המשחק כולו ממש מעל לראשיהם באולם המגורים הגדול).הצופים: אלו הם כמובן אנחנו כולנו, שכפי שכתבתי בראשית דבריי, מתמגנטים אל המסך, ועוברים חוויה שהיא לא רק אסתטית/קולנועית, אלא אף נפשית/מוסרית. אבל ע״כ אחזור להתייחס בהמשך רק בשלהי דבריי.

התזה שברצוני להציג כאן גורסת, כי מה שעומד ביסוד הניסוי הפילוסופי/חוויתי של יוצרי הסדרה, הוא להראות שבעצם ארבעת המרכיבים הללו, חד הם. הוי אומר, כולם ללא יוצא מן הכלל, הם שחקנים, מְשַׂחֲקִים, מְבַצְּעִים וצופים גם יחד. הנטייה לראות העולם באור מוסרי ומתוקן, מחייבת יצירת היררכיות ומודלים חברתיים/ותרבותיים בינאריים שונים. אין מנוס מלקבוע דיכוטומית את הטובים לעומת הרעים, המהוגנים לעומת הנבלים וכו’. כך זה עוזר לנו לסדר את המציאות הכאוטית שבתוכה אנחנו חיים, באמצעות יצירת קטגוריות מוסריות/חברתיות שלתוכן אנו מכניסים את עצמנו ומארגנים את ראייתנו הנורמטיבית במרחב.

ולפני שאחזור לסדרה, רגע קטן של היסטוריה והגות: בשנת 1961 התקיים בירושלים המשפט המוסרי אולי הגדול והמשמעותי ביותר בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי, ה״ה משפטו של אדולף אייכמן. מי שנשלחה לסקר מטעם העיתון “ניו יורקר” את המשפט, הייתה הפילוסופית היהודייה חנה ארדנט. בדיעבד התברר כי אותו משפט היווה בעבורה נקודת מפנה דרמטית בתפיסת עולמה הפילוסופית/מוסרית. המפגש הבלתי אמצעי עם דמותו של אייכמן, הצליח להפתיע ולטלטל אותה ברמה שנגעה עמוק בציפור נפשה. כמו רבים אחרים, ארנדט ציפתה לראות בבית המשפט רב מרצחים סדיסט ושטני, בעל שנאה עזה לעם היהודי, וכנראה שאף מוצא עניין ופשר בתרומתו להשמדת העם היהודי. אך במפתיע, היא פגשה דמות אחרת לגמרי – רגילה, אפרורית ו”נורמלית”. את הפער המוסרי בין דמותו הרגילה של אייכמן לבין הזוועות בהם נטל חלק בקשה ארנדט לתאר באמצעות המונח “הבנאליות של הרוע”.. לימים כאשר הדיווחים שכתבה בזמן אמת על אותו משפט, פורסמו בספר (שנחשב לידוע מבין ספריה), הפך אותו מונח להיות כותרת המשנה של ספרה: “אייכמן בירושלים – דו”ח על הבנאליות של הרוע”. ומה שבעיקר כה טלטל את ארנדט, הייתה המחשבה שבעצם באותה מידה, בזמן ומקום אחר, זה היה יכול אולי להיות הפוך, שאותם קרבנות היו המרצחים ואילו אייכמן היה הקרבן, האמנם? וכך כתבה באחד המשפטים הידועים בספרה: “האמת העצובה היא שרוב מעשי הרשע נעשים בידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים או רעים..”. ארדנט לא הסתפקה בכך, היא מתחה קו השוואתי בין דפוס התנהגותם של הנאצים לזה שאפיין לא מעט יהודים. היא ידעה להפנות אצבע מאשימה כלפי אותם אלו מבני עמה שכידוע אכן שיתפו פעולה עם תעשיית ההשמדה הנאצית, תחת המטרייה האופרטיבית של ארגון היודנראט (עובדות שלא מעט מהן נחשפו דווקא במהלך משפט אייכמן). התייחסות השוואתית זו של ארנדט קוממה עליה את מיטב ההוגים היהודים באותה תקופה, הבולט שבהם היה חוקר הקבלה הנודע פרופ’ גרשום שלום, שהאשים אותה בכך שהיא מנוכרת לעמה ומעוקרת מאותו רגש יהודי חמקמק של “אהבת ישראל” (הרומן שלה עם הפילוסוף הנאצי מרטין היידיגר, כמובן שתרם גם הוא לחשדנות כלפיה ועל מגמת הגותה ורעיונותיה). אבל זה באמת סיפור שראוי להתייחסות רחבה יותר בהזדמנות אחרת. אבל למה בכ”ז אני מזכיר זאת? כי במידה רבה מה שיוצרי הסדרה מנסים לעשות, הוא לבצע בדיוק את אותה בנליזציה שעליה מדברת ארנדט. אם תרצו, בנליזציה של החיים וקדושתם. זאת בנליזציה שעניינה בראש ובראשונה טשטוש המבנה הקטגורי מוסרי של החברה. הוי אומר, אין באמת רוצחים ונרצחים, שחקנים, מבצעים או משחקים, כולם בסופו של דבר רקמה אנושית שפלה אחת. כולנו רוצחים ולא רוצחים בו זמנית. הכול תלוי נסיבות ומיצוב באותה נקודת זמן המקום.

האלמנט הזה של היחס בין השחקנים למשחקים, ואיך רק קו דק מאוד שמטשטש על נקלה, מפריד בין המיצוב המוסרי השונה, מופיע כבר בפרק הראשון בסדרה. גיבור הסדרה הראשי, סונג ג’י-הון, מצליח להרוויח סכום כסף יפה כשהוא מהמר על הסוס המנצח במרוץ סוסים, זאת סצנה שמשמשת כמן ארכיטיפ מקדים להמשכה של הסדרה כולה, כאילו הבמאי מאותת לנו על המוטיב שעומד להופיע לפנינו כמעט לאורכה של הסדרה כולה. ואכן, לקראת הסוף בפרק השמיני שבו מתכנסים כול אותם מְשַׂחֲקִים VIP אלמנט משחק הימורי הסוסים מוזכר על ידם. כך הופך סונג ג’י-הון להיות ממשחק המהמר על הסוס המנצח, להיות הסוס המנצח בעצמו, זה שאותם נבלים VIP מהמרים עליו ועל חייו שם מאחורי מסך הזכוכית. אך ביתר שאת, האלמנט הזה של האופן שבו תוך כדי רצף המשחקים, וכחלק עמוק ואינהרנטי מהתהליך, אותם שחקנים הופכים להיות גם מְשַׂחֲקִים בעצמם, בכך שהם אמורים להמר על חיי השחקנים האחרים, לחיים או למוות, מי ראוי ויכול יותר לשרוד ומי פחות (ובהתאם לכך לבחור את הפרטנרים הראויים במשחקים שונים). ולא פחות מכך, לשמש בתפקיד המְבַצְּעִים בעצמם, בכך שבכמה מהמשחקים הם אמורים להביא במו ידיהם למותם של חבריהם (לדוג’, במשחק משיכת החבל ובמשחק הגולות. ובאופן הממשי ביותר במשחק האחרון שבו נשארים רק שניים שאמורים להתגושש זה עם זה עד שמי מהם ייפח את נשמתו, וכך יזכה השני בניצחון הגדול של המשחק כולו).אך כול זה הוא כאין וכאפס, לעומת המשחק האמתי, זה דווקא שמתחולל בשעות שבהם לכאורה אמורים השחקנים לנום את שנתם, לפוש מזוועות היום שעבר ולאגור כוחות ליום המחר הצפוי להם. כאן אנו נחשפים למה שבעיניי נתפס כתמצית המשחק כולו. כי הלא לכאורה הפוגרומים הליליים הללו הנם מן “משחק” ספונטני לחלוטין, על הנייר לפי חוקי המשחק ותכניתו המקורית, הם לא באמת אמורים להכות עד זוב דם איש את רעהו באותן שעות, אך הם עושים זאת בכול זאת, כי משהו שם אצלם משתחרר. אותו יסוד שטני קטן, זה שאולי נוח לנו היה לראותו ולהתוותו (ל׳ עשיית תווית) דווקא על המְשַׂחֲקִים והמְבַצְּעִים המרצחים, מאפיין לא פחות גם את השחקנים עצמם. פתאום אנחנו מגלים שבעצם סדנא דארעא חד הוא, כולם שווים בפני זוועה דמונית. אותו יצר הישרדות קמאי מוציא מהם בדיוק את מה שהוא מוציא מאלו האחראים עליהם ועל כל מצבת המשחקים המחרידה הזו, ולא פחות מכך מאלו שאחריותם היא להוציא לפועל את אותם משחקים, ע”כ הנדרש ומשתמע מכך. כי מה שמתגלה בסדרה הוא שבסופו של דבר, על מנת לשרוד אותם השחקנים הופכים בעצמם לחיות בדמות אדם. זאת בעומקה התזה הגדולה שמרחפת ממעל לכול פרקיה. לפי השקפה זו, המוטיבציה להישרדות היא היסוד הטרגי והדטרמיניסטי ביותר של ההוויה. אך לא פחות מכך, זהו גם יסוד הטרונומי מוחלט. דהיינו, כולנו תלויים בה מבלי שיש מי המסוגל באמת להיחלץ הימנה. הביטוי המובהק לאופן שבו המוטיבציה ההישרדותית חזקה מכול יכולת בחירה אוטונומית של האדם, בא לידי ביטוי בסדרה בסצנה שבה השחקנים יוצאים לחופשי אחרי המשחק הראשון (אחרי שהם מצביעים ורשאים למעשה לעשות כך בזכות החלטת מנגנון הרוב). דא עקא, כי הדבר המדהים הוא שזמן לא רב לאחר כן, רובם המכריע בוחרים במודע לחזור למשחק האימים הזה, זאת אחרי שהם כבר יודעים למה בעצם הם נכנסים ומה צפוי להם שם ולאחריתם (מתוך 456 שחקנים, רק אחד אמור לשרוד ולקחת את הפרס הגדול). בראיית יוצרי הסדרה אין לנו באמת את אפשרות המילוט מן האימה הקיומית, או ליתר דיוק, איננו יכולים להימלט מן התקווה ולו גם הקלושה, כי בכול זאת יום יבוא ונצליח לחיות חיים של רווחה כלכלית ומנוחת הנפש. וכמה זה הדהד לי את מילות הנביא זכריה: “שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה..”

ועל כולנה, דומני שהדוגמה היותר מובהקת לרעיון האמור, הוא בהקשרו של אותו זקן שבסדרה. מי שמיודענו הגיבור סונג ג’י-הון (שהוא גם השחקן האחרון במצבת השחקנים, מס’ 456) מתוודע אליו כבר בשעות הראשונות לכניסתו אל מתחם משחקי המוות ואשר נחשב לכאורה כזקן השחקנים (וכשחקן מס’ 001. ועוד נחזור לכך בהמשך). אותו האיש מתגלה בשלהי הסדרה כמי שהוא למעשה המוח השטני (והמסורטן) שמאחורי כול סשן המשחקים הזוועתי הזה. בדיאלוג שמתקיים ביניהם ממש רגע לפני שהזקן נופח את נשמתו, מטעים ומתוודה הזקן באוזני סונג ג’י-הון, כי רצונו היה לחוות את המשחק “מבפנים” להיות שם ממש על המגרש במקום שבו השחקנים חווים את אימת הקיום באופן הממשי והמצמית ביותר. בעיניי לפחות, שם ממש נעוצה תמצית האמירה של הסדרה כולה. אין באמת משמעות בלהיות מְשַׂחֵק כשלעצמו, אם אתה לא הופך בעצמך לשחקן. כך שבתנועת ההמרה הזו, ישנה קבלה של הקונספט הדטרמיניסטי האמור: השולט האשלייתי הוא הנשלט בתוכו פנימה, והנשלט על מנת לשרוד עליו לייצר אשליה של שליטה. זהו מעגל הקסמים שבראיית יוצרי הסדרה נגזר על כולנו להישאר לכודים בתוכה. וכפי שמשורר ברי סחרוף:

“כֻּלָּנוּ עֲבָדִים אֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כָּזֶה כְּאִלּוּ פּוֹתְחִים פֶּה גָּדוֹל וּמְחַכִּים לָעֹנֶג הַבָּא כֻּלָּנוּ מְכוּרִים שֶׁל מִישֶׁהוּ שֶׁמְּבַקֵּשׁ עַכְשָׁו תַּרְגִּישׁוּ פּוֹתְחִים פֶּה גָּדוֹל וּמְחַכִּים לַמָּנָה הַבָּאָה..”

וכאן אני מגיע אליי, אם תרצו כמי שמייצג את צד הצופים במשוואה המרובעת האמורה. התהליך שעברתי ממש תוך כדי הצפייה היה באיזשהו מקום מקביל לאותן הדמויות שבסדרה עצמה. ושמא זאת תכלית כוונת היוצרים בכול יצירת המופת הזוועתית הזו. כי אם בפרקים הראשונים, עוד הייתי מזדעזע ומתחלחל עד עמקי נשמתי בכול פעם בו הייתה יריית המוות מפלחת את גוף מי מהשחקנים, או ברגעים מחרידים שבעתיים, שבהם השחקנים בעצמם טבחו ללא רחם אלו באלו וכל כיו”ב זוועות, הרי שמתישהו עם התקדמותה של הסדרה והעלילה, הרגשתי שכמו קיבלתי על עצמי את הקונספט, בכך שאלו הם “שחקנים שנפסלו”.. פתאום זה הרגיש לי קצת כמו משחק מחשב מצוי, כבר לא באמת החסרתי פעימה ולא ניסיתי לחמוק מהביט היישר אל הזוועה שעל המסך. כי כנראה זהו בסך הכול משחק שבו כולם לכודים בו, ומה לעשות כנראה שאף אנחנו כצופים ביניהם. זהו אולי הדבר המבחיל ביותר שסדרת טלוויזיה מסוגלת לעשות, לגרום לנו כצופים, הכהה כה עמוקה של רגשות אנוש ותגובות מוסריות ספונטניות וטבעיות.

רק קרן אור אחת שבכול זאת מצליחה קצת אולי לחמוק חוצה מכול מסכת הכאוס החולני הזה, וזה דווקא בדמותו של גיבורה המופלא של הסדרה אותו סונג ג׳י-הון, שעם כול אותה מציאות של טרגדיה דטרמיניסטית שהוא לכוד בה, מצליח להתעלות ולהיחלץ ולו לרגעים, באותם רגעי פז שבהם הוא מתגלה במלוא אנושיותו המזהירה. יש לכך כמה דוגמאות שחוזרות ונשנות לאורך הסדרה, אך כמובן שהדוגמא המובהקת והבוהקת ביותר היא, דווקא באותם רגעים אחרונים ממש, כשהוא כבר במרחק נגיעה מאותו סכום עתק של כסף שברגע אחד הולך להרים אותו מתחתית האשפתות והשפל האנושי, למקום של עושר אגדי אליו הוא נכסף והיה מוכן לסכן את חייו פעם אחר פעם. והנה, דווקא שם ברגע ההוא, כשהוא עומד לתת את חבטת המוות האחרונה ביריב המתעמת עמו, הוא מסרב לעשות זאת ומוכן לוותר באחת על כול אותו העושר המובטח. קשה בכלל לתאר במילים, כמה הרגע הזה אוצר בחובו אור נפלא של אנושיות עילאית. איך הרוח הגדולה בה ניחן האדם, מסוגלת להעניק לו את כוחות הנפש האדירים הללו, לעצור הכול ולבחור את הבחירה המוסרית המתחייבת.

למען האמת, זאת איננה הסצנה היחידה שיש בה בכ”ז מן ניצוץ של תקווה. זה בא לידי גם בסצנה הכמעט אחרונה בסדרה. במפגש שכמו סוגר מעגל בין הזקן (שחקן 001) לסונג ג’י-הון (שחקן 456), הראשון והאחרון, בעימות ביניהם פנים אל פנים. הזקן מאתגר את סונג ג’י-הון בהתערבות אודות גורלו הצפוי של אומלל חסר בית, שנראה מבעד לחלון, כשהוא זרוק בקרן הרחוב בשעת לילה מאוחרת בכפור הקוריאני. על פניו של אותו חסר ישע חולפים לא מעט אנשים, אך אפילו לא אחד מהם שם על לבו לסייע, למצוא לנכון להעניק לו ולו סעד כלשהו. בעיני הזקן, גורלו של אותו אומלל בהכרח נחרץ ועומד. אין לו כל סיכוי לתלות את יהבו על הטוב והחמלה האנושית, כי הלא אלו הן בסך הכול תחושות של פיקציה ותעתוע, הבאות לכסות על ערוות הטבע הדארווינסטי/אכזרי אמתי של האדם (ובכלל, רוחו של דרווין מרחפת לא מעט בסדרה הזו, כל קונספט המשחקים מכותב כמובן בבסיסו עם תיאוריית הברירה הטבעית וכו’). כך משתמש הזקן באירוע המזעזע שניבט לעיניהם, בכדי להצדיק בפני סונג ג’י-הון את אימפריית הזוועה המפלצתית שהוא הקים במו ידיו. תראה, הוא אומר לו, בסך הכול שכללתי אך במעט את אימת המשחק הקיומי (ואכזריותו), זו שגם כך כולנו נתונים ולכודים בה, אם נרצה ואם לאו. אך מיודענו הגיבור סונג ג’י-הון בוחר להתעמת למולו. הוא אינו מוכן לקבל לקבל את זוועת הגורל הזו. הוא מתעקש שלא להיכנע לראייה הטרגית/דטרמיניסטית שהזקן מנסה לכפות עליו. ואכן ברגע האמת והאחרון ממש, כשמחוגי השעון מראים בדיוק על שעת חצות, איש אחד עם חמלה (שאך כמה רגעים קודם לכן, חלף גם הוא לכאורה על פניו והמשיך והתעלם כמו כולם), חוזר עם ניידת משטרה, וביחד עם כמה שוטרים הם מצילים את ההומלס האומלל רגעים ספורים קודם שהוא שוקע לגורלו המר.אלו הן ללא ספק סצנות היראיות מופתיות שנועדו לגרום לנו בכול זאת להאמין. שלא נשקע בייאוש הקיומי המוחלט של הסדרה הזאת. להבין שהגורל הטרגי והכאוטי הזה, אינו בהכרח כל כך חלוט ודטרמינסטי כמו שאולי נדמה לנו. ושלו רק נהיה מספיק אמיצים וגדולים מהחיים, יכול נוכל לה.

כך שאחרי כול מה שאיכשהו ניסיתי להצביע כאן בשורות דלעיל, דומני שבכול זאת גם בסדרה כה קשה ומדכדכת, ישנה בשורה של חיוב ואפילו של גאולה, במובנה היותר עמוק.ובשורה התחתונה, אם הצלחתם לקרוא עד כה ועדיין לא צפיתם בסדרה, נראה לי כבר תוכלו לוותר (עם כל ערימת הספוילרים שטמנתי לכם פה), ובמידה וכבר צפיתם, מקווה שהואלתי במסכת ההרמנויטית הצנועה הזו שלי, להאיר ולו במשהו את הזוועה הטלוויזיונית המרהיבה הזו. בתקווה שאכן עמדתי בהצלחה במשימה.