׳וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד׳
מה יש בחג הסוכות שהיווה את הציון המובהק לחגיגת חזרתם של השבויים, עד שדווקא שם בסוכות הייתה השמחה על חזרתם כ׳שמחה גדולה מאוד׳?
אולי יש משהו בסוכה באווירת היחד שהיא משרה עלינו. באופן שבו היא מאפשרת לנו את הקבלה הנכונה והמלאה של אלו החוזרים מהשבי.
אבל עוד קודם שאנו מדברים על חזרתם בפועל, חשוב לא פחות זאת האווירה שהטרימה את חזרתם המיוחלת הזאת. כי כמה נוח לנו להתחפר כל אחד בתוך הבית האישי שלו, לוודא שביתנו שלום וכל אשר לנו שלום, ובזה לסכם את העניין. אבל מה שלמדנו בשנתיים האחרונות, הוא שהבית הזה שלנו, הוא רעוע מאוד. בכמה שעות מחרידות מאוד בשמחת תורה לפני כשנתיים בדיוק, הבית הזה, שחשבנו בו שהוא חזק ומוצק, בנוי לתלפיות, קרס לחלוטין תוך כמה שעות. הדבר נכון בראש ובראשונה בבתים האישיים של מאות משפחות, שחוללו ונרמסו עד עפר, עלו בעשן הלהבות של אש השנאה והמפלצתיות של אלפי בני השטן שפשטו על יישובי העוטף.
כך שמה שנותר לנו, זאת דווקא הסוכה. אותו מרחב שיותר ממה שיש בו חוזקה משל עצמו, יש בו סולידריות. כי להילחם על מנת להכניע את האויב, אכן נדרשת עוצמה צבאית ויכולות ביטחוניות יוצאות דופן, אבל בשביל להביא את החטופים, הדבר שנדרש הוא סולידריות. אותה תחושה חמקמקה שמקננת בנו כל עת שמי מאתנו נמצא אי שם בעמקי שאול. זאת תחושה שעד כמה שאנו קשובים לה, ערניים מספיק בכדי להטות לה אוזן, גורמת לנו להשיא אותנו חוצה מאזור הנוחות של ארבעת קירות ביתנו, ולמצב את הווייתנו במקום שהוא אוורירי ופתוח בהרבה. פתוח לרווחה לכאבם ומצוקתם של אחרים מבני עמך.
אז זה בדיוק מה שקרה לכולנו בשנתיים האחרונות. מאז סוכות תשפ״ד – כולנו במובן מה נשארנו בסוכות. הרגשנו שאין לנו את הפריבילגיה לחזור לביתנו הישנים והמוכרים ההם, לסגור את הדלתות ולאגוף החלונות מאחורינו. מגורי הארעי של הסוכה הפכו להיות מגורי הקבע. שום דבר בחיינו לא היה באמת קבוע ורגיל, הכול איכשהו נמהל בכאב האינסופי על היעדרותם של החטופים. זאת הייתה היעדרות שפילחה את ליבת החיים של כולנו. אבל כאמור, מה שעמד שם בעדנו, הייתה דווקא תודעת הסוכה שהתעקשנו להישאר, עד שאחרון החטופים ממש חוזר לביתו. לא רגע אחד קודם.
אז כמה א״כ טבעי וסמלי, שדווקא חזרתם החטופים קרתה בחג הסוכות ובאה לידי ביטוי בחגיגת השמחה הגדולה של החג. זאת השמחה של הסולידריות. תחושת רוממות הרוח של האופן שבו ההיות המשותף בא לידי ביטוי בתצורתו השלמה.
וכמה סגירת מעגל יש כאן. כי מחר ברגעים האחרונים של החג, שבו נצא מדירת הארעי שאנו נמצאים בה בשבעת ימי החג, נצא גם לראשונה מדירת הארעי שאנו נתונים בה כבר שנתיים ימים בדיוק. לראשונה נוכל להיכנס לבית הקבע של חיינו, אל אותו הבית ההוא שעזבנו בסוכות תשפ״ד, ושמאז לא חזרנו אליה. פשוט לא הייתה לנו את הפריבילגיה לכך, או ליתר דיוק, את הזכות המוסרית לעשות זאת.
אז כן, לא רק הם חוזרים הביתה. באיזשהו מקום כולנו עושים זאת. נשמח איתם לכמה רגעים בסוכה הלאומית המשותפת, זאת שעליה אמרו חכמים ׳ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת׳, ומשם נתחיל ונחזור איש אל תחת קורת ביתו. להתחיל ולהתרכז יותר בקבע של חיינו, במחשבות על טווחי זמן ארוכים בהרבה. על איך בונים כאן חברה ראויה וצודקת יותר, חזקה ובטוחה לאין ערוך. וכל שנותר לקוות ולהתפלל, שהפעם הבית הזה יהיה מוצק לאין ערוך. שהשנתיים הללו ששהינו בסוכה הלאומית הזאת, תבנה אותו בצורה ראויה ומודעת יותר. לא חלילה כזאת שתגרום לנו לחזור ולישון על אף מבלי באמת להיות ערניים ומודעים למה שקורה סביבנו, שם במרחב הפראי ההוא שבחוץ.
ורק קריאת תפילה אחת כמו מתפרצת מאליה:
׳וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה׳!