החיבור ‘אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה’ – שאנו עוסקים בו, יותר ממה שהנו ספר הגותי סדור ושיטתי, הוא יומן. רצף ארוך של מחשבות ורעיונות, הרהורים ותהיות, שחלקם הגדול התעורר בזמן אמת – באופן שהוא רפלקטיבי לחלוטין. כתגובה מהורהרת אל מול אותם המאורעות והמוראות שתקפו את העם היושב בציון במהלך השנתיים האחרונות – מאז אותו היום המר והנמהר חג שמחת תורה תשפ”ד – 07/10/2023. מעטים הם האירועים בחיי אומה שישנה להם השפעה כה דרמטית ומטלטלת, כמו האירועים הנוראיים ההם. היה זה הטבח הקשה ביותר שחוותה האומה היהודית מאז השואה בשנות הארבעים של המאה קודמת, שלאחריו כבר שום דבר לא חזר ולא יחזור להיות כפי שהיה קודם לכן. זהו קו פרשת מים מחרידה, שממצבת את מדינת ישראל ואת העם כולו, בפני אחד האתגרים הגדולים והתובעניים בתולדותיו. השפעת האירוע הזה ניכרה בשנתיים האחרונות, בכול שדרות החיים והאספקטים החברתיים הרלוונטיים בישראל, ולבטח תמשיך להשפיע ולהדהד עוד שנים ארוכות קדימה.
אך לא פחות מכך, ושמא אף בעיקר, היה זהו אירוע שנגע בנקודות המחשבה היותר ראשוניות. השאלות והתמיהות, הניסיון להבין, למצוא משמעות, להעניק איזהו פשר וכוונה לכול הסער הגדול, הוא לא פחות מאשר בלתי נמנע. כי הלא איך ניתן להישאר אדיש, לנסות להתחקות מאחורי הפרגוד, לחצוב ולהציץ פנימה. לתהות להיכן לוקחת אותנו הטרגדיה ומסכת ההקרבה המופתית שבאה לאחריה. אך מעבר לכך, נדמה שאין אירוע שיכול לגרום לחשיבה מחודשת על דברים, לנער את כל דפוסי המחשבה שרווחו עד לאותה נקודה זמן מטלטלת, וכמו לאתחל הכול מחדש. להבין אולי דברים שלא הבנו קודם לכן, ולהיפך. להבין שלא באמת הבנו את מה שחשבנו שאנו מבינים עד כה.
והנה כבר בתלמוד אנו מוצאים השוואה מושגית מרתקת בין חווית המלחמה לחוויה הגדולה והמטלטלת של מעמד הר סיני. וכך ל’ המשנה במס’ סוטה: ‘משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר שנאמר והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן זה כהן משוח מלחמה, ודבר אל העם בלשון הקודש‘. וע”כ מבארת שם הגמ’ לאלתר ‘מאי קאמר הכי קאמר שנאמר ודבר ולהלן אומר משה ידבר והאלוהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש‘ (מס’ סוטה לב’ ע”א). והתמיהה עולה מאליה, מה עניינה של היציאה למלחמה למעמד הר סיני? (עצם ההיקש במילת ‘דיבר’ בוודאי שאינו מספק כשלעצמו. כי הלא זאת מילה הרווחת בעוד הרבה מקומות במקרא, ובהם לא מצאנו עניין שהיה או שיהיה זאת, בלשון הקודש).
אלא כי מכאן למדנו, שישנו ממד מטמורפוזי עמוק הנמתח בין שני המצבים וחוויות הקיום הללו. כי הצד השווה שבין שניהם, הוא בהיותן כה מטלטלות ומהפכניות בתודעתם ובנפשם של בני האדם, עד אשר ניתן לחרוץ קו רעיוני ונפשי, הנמתח בין הלפני אל האחרי. כך כי כשם שאין דומה מעמדם ואופיים של בני האומה היהודית, קודם לקבלתם את התורה בסיני, כך אין דומה מעמדם ואופיים של בני האומה, לפני המלחמה ולאחריה. הכול נכנס ומותך שם בלבתן הרותחת התודעתית – והנפשית של החוויות המעצבות. כמו מוגדר ומתכונן מחדש. ואם נמשיך את אותו קו השוואתי, הרי כי כשם שמעמד מתן תורה נעשה לנקודה ארכימדית של כלל המחשבה הדתית והמוסרית, כך אירוע המלחמה אמור לגעת בנו במקומות כה עמוקים, עד אשר יש בו בכדי להיעשות לנקודה ארכימדית/מכוננת. זאת א”כ הסיבה, מדוע בשני האירועים הללו, שפת הפנייה אל האומה אמורה להיות בלשון הקודש, באשר בראייה היהודית המסורתית, זאת שפה ייחודית שאינה אך תיאורית (דסקריפטיבית), אלא יש בה אף בכדי כמו לגעת בשורשי הדברים ומהותם.
זאת הסיבה, שכאדם שעסוק באורח תמידי בענייני מחשבה ורעיונות, ההתעסקות הרעיונית שלי לאחר אותו יום מר ונמהר, הוסט כמן אינסטינקט קיומי לאזורי המחשבה הללו. בוודאי בתקופה הראשונה של פתיחת המלחמה. היה זה לא אך כהכרח הבלתי יגונה, אלא כדרך התמודדות שהיא מחויבת המציאות. לנסות ולמצוא מסילות של משמעות ופשר בתוך הכאוס הגדול, קרן של תקווה בתהומות היגון והשבר. להאיר את עולמני ולו במשהו של וודאות בסבך השאלות והתהיות, הספיקות והפחדים, שעלו ובאו בחלוננו, כמו סגרו עלינו מכול צד.
ובינו זאת, כי להבדיל, אלמנט הפחד והאימה, הופיע גם אי אז במעמד הר סיני, ואף בקרב אומות העולם הייתה התחושה “שמא מבול בא לעולם” כמפורש בגמ’ (זבחים קטז’ א’). כי אכן, באשר היה זה אירוע ששום דבר לאחריו כבר לא היה נראה אותו הדבר, כך שאך טבעי היה שזאת תהיה התחושה המצמיתה. אלא כי אז גילה בלעם באוזניהם של אותן אומות שהתקבצו אצלו, כי כבר נשבע הקב”ה שלא יביא עוד מבול לעולם, וכי ‘ה’ עוז לעמו ייתן, ה’ יברך את עמו בשלום’. הוי אומר, זאת טלטלה של גילוי ולימוד. כזאת שאומנם מחרידה עד דכא את כל מי שנחשף לעומתה, אך בו זמנית יש בה בכדי להתמיר את בני האדם ולעשותם מכוונים וראויים לאין ערוך ממה שהם היו קודם לכן.
אז כאז כן גם עתה. העם היושב בציון חווה לאורך חודשים ארוכים, אירועים ותמורות כה משמעותיות, אשר מחייבות לחשוב על הכול מחדש. להגדיר לעצמנו שוב, את הטוב לעומת הרע, הראוי לעומת המגונה, הנכון והמכוון לעומת מה שראוי להוקעה והרחקה. במובן זה, המאמרים המופיעים בחיבור שלפניכם, מנסים לפחות לעשות את באופן שיטתי. לחשוב באופן רצוף על חוויות שונות, חגים ומועדים, ואפילו אי אלו פרשיות השבוע, לאור המאורעות ותכיפותם. קשה לתאר את המטוטלת הרגשית שאנו עוברים במהלך השנתיים הללו. מהבשורות הקשות והטרגדיות היותר נוראיות שחווינו מעודנו, ועד לחוויות עצומות של שמחה ורוממות הרוח. אם בשחרורם של חטופים רבים (בעסקאות השונות ו/או במבצעי החילוץ), ואם בהצלחות צבאיות אדירות וחסרות תקדים, כאלו ששינו ועודם משנים את פני המזרח התיכון ואף העולם כולו. כך שלפחות בעבורי, היו אלו המילים והמחשבות, ששימשו בעדי כמקור למציאת מקלט ופורקן. להסתתר בהגיונן מפני מציאות של כאוס הגועשת התרחשויות ורגשות. לחוש ולו לכמה רגעים כי ניתן ליצוק לדברים תוכן ופשר, לשרטט בתוכם קו של סיבה ותכלית.
בחרתי לקרוא לחיבור ‘אִם-תָּקוּם עָלַי, מִלְחָמָה‘, כציטוט מתוך פרק כז’ בס’ תהילים. ברצוני להציע קריאה בכתובי המאמר שעשויה להאיר את פשרו ביתר שאת (ובייחוד לאור חווית המלחמה האחרונה):
‘לְדָוִד יְהוָה, אוֹרִי וְיִשְׁעִי–מִמִּי אִירָא; יְהוָה מָעוֹז-חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד. בִּקְרֹב עָלַי, מְרֵעִים– לֶאֱכֹל אֶת-בְּשָׂרִי: צָרַי וְאֹיְבַי לִי; הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. אִם-תַּחֲנֶה עָלַי, מַחֲנֶה–לֹא-יִירָא לִבִּי: אִם-תָּקוּם עָלַי, מִלְחָמָה–בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ. אַחַת, שָׁאַלְתִּי מֵאֵת-יְהוָה–אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, כָּל-יְמֵי חַיַּי; לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-יְהוָה, וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. כִּי יִצְפְּנֵנִי, בְּסֻכֹּה–בְּיוֹם רָעָה: יַסְתִּרֵנִי, בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ; בְּצוּר, יְרוֹמְמֵנִי. וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי, אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי עַל, וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ, זִבְחֵי תְרוּעָה; אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה, לַיהוָה‘..
המזמור עוסק במובהק בהתמודדות עם תחושת האימה שמעוררת המלחמה וסכנותיה האורבות. משורר תהילים מנסה לחלוק עמנו את התחושה של אדם שהמרעים הולכים וקרבים עליו “לאכול את בשרו”. זהו תיאור שהוא חורג מאופייה הרווח של המלחמה (שהיא בעיקרה מאבק של שליטה טריטוריאלית/השפעה מדינית כזאת או אחרת), אך כאן האויבים לא באים רק לנצח, אלא לפגוע באופן הכי עמוק בצורת האדם, להפוך אותו לאובייקט שאותו ניתן לשלול בצורה כה מחפירה. וקשה בהקשר זה, שלא לחשוב על חוויות אותו היום הנורא של השביעי באוקטובר אל מול התיאור הזה.
כאן בא המשורר ומשרטט את קווי המתאר לתקווה. מה גורם לאותם בני בלייעל להיות במצב של ‘כשלו ונפלו’. בכתוב שבא מיד לאחר מכן, אנו כבר למדים אודות טיבה של ההתמודדות: המחנה והמלחמה שקמים על האדם, מייצגים את מצב הארעיות. כי המאפיין המובהק של מצב המלחמה, היא אותה ארעיות שהיא נושאת בחובה. הכול נתון בסימן שאלה כאשר אימת המלחמה מרחפת ממעל. הקיומיות היותר בסיסית מוטלת בספק. קשה למצוא במה להיאחז, בעוגן כלשהו של קביעות, שיש בו בכדי לשרוד גם את סכנת המלחמה הכ”כ מערערת. כי זה בעומקה עניינו של הפחד, תחושת היעדר הוודאות הקיומית. כך שבמובן זה, המלחמה היא הארכיטיפ של הפחד.
אלא שכאן חולק עמנו המשורר את העוגן העמוק שבחייו, שבו הוא מוצא את המזור והנחמה לתחושת האימה האופפת אותו מכל צד: ‘אַחַת, שָׁאַלְתִּי מֵאֵת-יְהוָה–אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, כָּל-יְמֵי חַיַּי; לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-יְהוָה, וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ‘. בית ה’, זהו היכלה של הקביעות. של המקום שבו יום ולילה לא ישבותו. אותו ממד שמהווה מקלט אפילו מפני חורבן המקדש. השאיפה אל הקודש, הכמיהה אל בית המדרש, אל הרעיונות האלוהיים וההשגות הנשגבות, כל אלו משמשים לו מקלט. זאת פרשנות תיאולוגית מסוימת, לאותו ‘אדם מחפש משמעות’ של הפסיכולוג היהודי – שורד השואה, ויקטור פרנק, שבו הוא מתאר את האופן שבו יצירת תחושת המשמעות בחייו, היא זאת שעמדה לו, גם במצבים היותר אפלים ומחרידים אי שם במחנות הכפייה וההשמדה באירופה. אך במובן זה, משורר תהילים לא מדבר על משמעות במובנה הטריוויאלי, אלא על משמעות הנגזרת בדייקא מתוך השאיפה אל הקודש, הכמיהה והגעגוע אל המקום ההוא בסתר המדרגה של הרעיונות וההשגה.
כך ממשיך המשורר ומתאר בפנינו את האופן שבו הוא זוכה באותה תחושת קביעות וביטחון בקיומו, בדייקא מתוך ההסתופפות בצל שדי. במובן זה, המציאות הפיזית מתגמדת. זאת תחושה של וודאות וקביעות, שניתנת גם כאשר אותה קורת גג היא ארעית ומעורערת בהגדרתה: ‘כִּי יִצְפְּנֵנִי, בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה: יַסְתִּרֵנִי, בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ; בְּצוּר, יְרוֹמְמֵנִי‘. הן הסוכה והן האוהל, הנן ארעיות בהגדרתן. לכאורה ביום רעה בני האדם מתחפרים עמוק בבתיהם הבצורים, אלא שבראייתו של המשורר, נחלת האלוהים וההסתפגות בבית ה’, מספקת את תחושת הביטחון האולטימטיבית. אין פלא, מדוע דווקא הסוכה נחשבת כ’צילא דמהימנותא’, באשר היותה מסמלת את האופן שבו האדם מוצא מזור ומקלט תחת הנוכחות האלוהית והשראתו, גם כאשר הסיכוך שמעליו הוא ארעי ומט ליפול. כך הסוכה והאוהל נעשות ל’צור’, שעניינו קשיחות וקבע, כזה שהוא גם נקודת מקור לרוממות והתגדלות. זהו שיעור עמוק, על האופן שבו האדם מסוגל כמו לצמוח דווקא מתוך השבר והטרגדיה. להתמיר את היאחזותו האמונית, לעוגן מוצק של התפתחות (המילה צור משמעה סלע, ובו זמנית עניינה מקור. בבחי’ ‘צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ’. וכפי שביאר זאת הרמב”ם במו”נ ח”א פט”ז).
כך גם יש להבין את תשובת המשקל של הקביעות האמורה בכתובים שבמזמור – הבאה כנגד מצב המלחמה, ובדגש למצב המחנה, זהו המזוהה בפיו של המשורר כ’אִם תַּחֲנֶה עָלַי, מַחֲנֶה‘ ושעלול לגרום למצב של פחד ויראה.
את עניינו של ה’מחנה‘ בהקשר זה, יש להבין באותו מובן האמור. כי עניין החניה הוא בכך שהיא בהגדרתה זמנית ותוך כדי תנועה (בבחי’ ‘וַיִּסְעוּ.. וַיַּחֲנוּ’ שזה היה מצבו הקיומי הבסיסי של האומה היהודית לאורך ארבעים שנות תנועתם במדבר. וזאת הסיבה שנוכחותם שם הייתה באמצעות ‘מחנות’). להבדיל מאופן חנייתו של האדם כשהוא במקומו הקבוע שהוא בבחי’ התיישבות, הרי שהעצירה שהיא כחלק מתנועה היא נטולת אלמנט הקביעות, וככזו היא בבחי’ חניה. זאת גם הסיבה מדוע מצווה אותנו התורה ע”כ כי ‘וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ‘ (דברים כג’ טו’), כי במצב החנייה נעדר הקביעות, נמצא האדם (ולמעשה כל אותה חברה אנושית שנמצא במצב זה), במקום מוסרי שהוא מעורער בהגדרתו. הוא נע ונד במצב כשאין קרקע קיומית מוצקה מתחת לרגליו, דבר שסודק את המוצקות המוסרית של הווייתו (כך גם יש להבין את ההלכות המיוחדות הנוהגות במצב המחנה. וכפי שפסקם רמב”ם בהל׳ מלכים פ”ו הי”א).
אך בדיוק לכך מכוונת ההוראה התורנית האמורה, כי כפי שנראה להלן, בתפיסת המלחמה היהודית, על אותה תנודתיות של ההוויה המלחמתית, להיות יצוקה ביסוד ראשוני של קביעות ומוצקות מוסרית, וכפי שפותח שם הכתוב ‘כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ‘, הוי אומר, הנוכחות האלוהית – שאין קבועה הימנה, הופכת להיות בעצמה אינהרנטית בתוך אותה תנודתיות, כשהיא מתהלכת בלבו של מצב המחנה. זאת נוכחות אינהרנטית שהיא זו המבטיחה לאומה את הניצחון המיוחל במלחמה, וכפי שמסיים הכתוב: ‘לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ‘.
זהו האופן שבו האדם מסוגל באמת להצליח לגבור על אויביו. כי או אז, הוא כמו מבטיח לעצמו ולמרחב כולו, את קביעותו. את האופן שבו הוא אוחז באומץ בארכיטיפ הקביעות עלי אדמות. זה מה שמאפשר לו ‘להרים את הראש’ על אויביו. זאת הרמת ראש במובן כפול: הן במובן הפיזי הקיומי, אך לא פחות מכך, של התגדלות הראש כסמל התבונה. זה מה שכמו מבטיח בעדו כי בערבו של יום, הוא יזכה לחגוג ולהקריב קורבן תודה באוהל האלוהים, ולשיר ולזמר את הישרדותו הפיזית והמטאפיזית גם יחד. כך גם יש לקרוא את המשך הכתובים שם, המגוללים כמה האלוהים משמש מקלט, גם כאשר נמצא האדם במצב של ‘כִּי-אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי‘, עדיין תעמוד לו מה שמתואר כ’וַיהוָה יַאַסְפֵנִי‘. הוי אומר, כל צורות ההכלה וההיאחזות, אפילו זאת של הוריו – הנתפסת כקבועה ובלתי מותנית, מתגמדת לעומת ההלכה וההיאספות בחיקה המעוגן של האמונה.
אין פלא מדוע במסורת היהודית, היה יוצא ארון הברית ביחד עם העם היהודי אל המלחמה. כי הלא אין מציאות המגלמת בעצם הווייתה את הקביעות האולטימטיבית, מאשר ארון הברית. זה שאמור להיות ספון ומקובע אי שם בבית קודש הקודשים. אלא שדווקא באשר מצב המלחמה נושא בחובו את היעדרותה המוחלטת של הקביעות, הדרך להבטחת הניצחון עוברת בדייקא דרך הצטרפותו של ארכיטיפ הקביעות לאותה מציאות רצופה ערעור ופקפוק קיומי. כאשר דווקא ההיאחזות וההצטרפות אל אותו ארון הברית (שאף נושא בתוכו את לוחות הברית, סמל התורה במובנה היותר ראשוני), היא זאת שמעניקה את היתרון המובהק במלחמה, וכפי שמפורש בל’ הכתוב: ‘וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ‘ (במדבר י’ לה’). כי הנסיעה עניינה יציאה ממקום הקבע, כך שזאת כאמור תנועה שהיא הפכית בתכלית ממצבו האידיאלי של הארון. אלא שדווקא בזכות אותה יציאה ממקום הקבע – כל הדרך למקום היותר ארעי של המלחמה, בשדה ההתמודדות עם האויבים והמשנאים, היא זאת שיכולה להבטיח את הפצתם ומנוסתם מפני אותו מופע שכולו פלא של קביעות נצח. פלא של עם נצח האוחז בנצח גם ברגעי המשבר היותר קשים, ובכך מבטיח נצחונו המלא.
וכמה סמלי שהאירועים המחרידים של השביעי באוקטובר, אירעו ביום שמחת תורה, היום שבו עפ”י המסורת היהודית, מסתיימים כמעט כחודשיים ימים (החל מר”ח אלול – שחל היום), שבהם נהוג לומר בבתי הכנסת, שחרית ומנחה, בדיוק את פרק זה בתהילים. היו אלו כ53 ימים שבהם כמו התאמן העם היהודי על המשמעות בהתמודדות עם מי שקם עליו ‘לאכול את בשרו’. איך בכול זאת, לאחוז באומץ בקביעות האמתית. וכמה תכונות של קביעות נצח, חילץ מעצמו העם היהודי בכול שדרותיו, מיד לאלתר כשהוא קם כלביא, להשיב מלחמה שערה בנכונות ואומץ שאין כל מלאך ובריה יכולים לשערה כלל. זאת לצד, תופעות ההזדהות והסולידריות מעוררות ההשתאות, שצצו לאלפים ורבבות, בכול תפוצות האומה – מסוף העולם ועד סופו. כך שבמובן מסוים, כיום כשנתיים לאחר אותו יום נורא שלא חווינו כמותו קרוב למאה שנים, התקיימה בנו נבואתו של ישעיהו – נביא הנחמה הגדול: ‘וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי‘ (ישעיהו יב’ א’).
אז במובן מה, הספר שלפנינו, מהווה התנצנצות של אותו ‘בית מדרש’ ממש מתוך האירועים עצמם. התבוננות רעיונית שלא חדלה לרגע, גם במקומות ובמצבים היותר קשים – שלרגעים היו נראים כחשוכים ונעדרי כל תקווה. כך הייתה לפחות דרכי, ליישם את ההוראה על ‘וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי, אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי‘. להחזיק את הראש מעל המים הזידונים שלרגעים איימו לשטוף את כולנו. חלילה.
ספר זה בנוי כרצף של רשימות ומאמרים שנכתבו לאורך השנתיים האחרונות – לא תמיד ברצף שיטתי, אך תמיד מתוך מפגש בלתי־אמצעי עם הזמן, עם האירועים ועם הלב. כאשר כל פרק הוא למעשה בבחינת תחנה, מחשבה שנולדה על רקע נסיבות מסוימות – אם מתוך חג ומועד, אם על רקע פרשת שבוע, ואם כתגובה ישירה לאירועי המלחמה. כך התגבש הספר כמעין יומן הגותי: לא רק תיעוד אישי של מחשבות, אלא ניסיון לחשוב את ההווה ולחפש בו משמעות, תקווה ופשר. בתחילת כל המאמר, אף השתדלתי לתת את ההקשר האקטואלי המסוים שבעקבותיו ובהתייחס לעומתו, נכתבו הדברים. כמו”כ תוכלו למצוא בינות המאמרים, גם אי אלו פואמות שנכתבו מעת לעת, ברגעים ומצבים שהנפש עלתה על גדותיה מכדי למצוא מזור במילות היגיון סדורות.
המאמרים המופיעים כאן, התפרסמו בשעתו – בזמן אמת, באתר כאן. אתם מוזמנים לנבור בינות המאמרים והרעיונות השונים. כמובן שאף אשמח לקבל משוב – מכול סוג שהוא.
ולסיום:
לכאורה היה עליי להמתין עד לסיומה של המלחמה, בכדי להוציא לאור ספר מסוג שכזה. כי גם בשעות אלו ממש, רבבות של חיילים אבירי לב ואמיצי רוח, נלחמים בעוז באויב החמאסי – הנאצי, ופועלים במסירות נפש מופלאה לבער ולכלות את הרוע המחריד הזה מקרב ארץ, למען לא יישמעו עוד שוד ושבר בארצנו. ואף ביתר שאת, גם בשעה זאת, עדיין מצויים עשרות של חטופים, חלקם בחיים וחלקם כבר לצערנו חללים, במקומות האפלים ביותר עלי אדמות, בעיר הרשע של עזה. הלב עודנו שותת מחרדה, ובלתי באמת ניתן לחזור לשגרת חיים מצויה. אך החלטתי בכול זאת לפרסם את הספר כבר כעת, דווקא לאור האמור, מתוך כוונה לאפשר גם למי שנוטל חלק במלחמת המצווה הזאת, לצד כול יהודי באשר הוא, שלרגעים אולי מתקשה להרגיש את התקווה ולאחוז בה, למצוא איזשהו פשר ברצף המאורעות. לשרטט מפת דרכים של אמונה ורעיונות, ללכת צעד אחר צעד, מאותו יום מר ונמהר, עד עצם היום הזה. וכמה כיום ברטרוספקטיבה, אנו כבר יודעים לומר כמה תקווה גדולה רצופה במפת הדרכים הזאת, איך מהמקום הנמוך הנוראי ההוא, הגענו בכול זאת עד הלום.
ספר זה מוקדש בראש ובראשונה, לזכרם של למעלה מאלפיים קרבנות, שנפלו מאז אותו יום בשביעי באוקטובר ועד היום. חלקם נעקדו ונטבחו, נשחטו ונשרפו, וחלקם נפלו בגבורה עילאית שתיחרט לנצח בתולדות עמנו. ולזכותם של כעשרים חטופים מאחינו שעודם נמצאים בתחתיות השאול של עזה, וזקוקים להצלה מידית ללא כול דיחוי, ועמם כשלושים חללים שעודם מצויים שם ולא זכו להגיע לקבר ישראל. ולזכותם של רבבות חיילי וגיבורי ישראל, שיצאו ועודם יוצאים להילחם את מלחמת המצווה לעזרת ישראל והצלתו מיד צר. יִתֵּן יהוה אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָּלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב כִּי יהוה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. וְנֹאמַר: אָמֵן!
ולהלן פודקסט AI לסיכום המאמר: