בערב זה של תשעה באב אותו אנו מציינים הערב, אני מעלה ומשתף כאן פעם נוספת, מאמר ביקורת הגותית שכתבתי על הסרט ׳אגדת חורבן׳ המגולל את סיפור חורבנו של בית המקדש (השני), עם דגש על תהליך ההתפוררות והמחלוקת הנוראית ששרה בין הפלגים השונים בעם היהודי. ואיך תופעות של קנאות וקיצוניות, כילו את האומה מבפנים והביאו במישרין לחורבנו של הבית, והגליית העם היהודי מארצו ומולדתו.
ותחילה אפתח בשורה התחתונה הקולנועית: מדובר ביצירה מופתית, מקורית ומרשימה, שמצליחה להעביר באופן מאוד לא שגרתי תכנים שהם ביסודם ארכאיים ורחוקים באופן טבעי מעולמם של הצופים. השילוב בין רצף האיורים המרהיב לפס הקול של השחקנים, עובד באופן מעורר השתאות. הקול משמש כמן סם חיים לתמונה, מדובב ומעורר אותה והצליח להכניס אותי לחוויה רב חושית שכבר הרבה זמן שלא חשתי בחווית צפייה קולנועית.
ואחרי שאמרתי את זה, ובהחלט קראתי לכולכם, למי שמשום מה עוד לא צפה, לרוץ ולצפות, ויפה שעה אחת קודם (לשם כך אף חסכתי לכם את הצורך לחפש ברשת או כיו״ב, לינק לצפייה ישירה מופיע בשולי המאמר כאן)
בשורות הבאות אנסה למר כמה מילים על תוכנו של הסרט עצמו ופשר עלילתו. הסרט נפתח בסצנה שלטעמי נושאת בחובה מוטיב שהוא יסודי ומהותי בהבנת העלילה כולה: בן בטיח (הידוע גם בשמו ‘אבא סיקרא’) בן אחותו של החכם רבי יוחנן בן זכאי, מוצא את עצמו באופן אקראי, נוטל חלק באירוע מקומי של התקוממות יהודים כנגד הרומאים (זאת כתגובה לדרישתם לגביית מס מיוחד, דבר שלא מצא חן בעיני המקומיים היהודיים). מדובר באירוע שביחס אל האירועים הגדולים הוא שולי וכמעט לא משמעותי, להוציא את העובדה שהוא היווה טריגר לאסקלציה חמורה שבעתיים, אשר הלכה והתגלגלה עד לכדי חורבן בית שני והגליית העם היהודי מארצו.
סצנה זו מצטרפת לסצנה נוספת המופיעה לאלתר, המאתרת איך אותו בן בטיח, בדרכו לביתו (כשהוא חוזר מבית המדרש של דודו ריב”ז) נחשף לאירוע חמור שבו חייל רומאי כמעט וטובח ביהודי נוסף השוכב למרגלותיו. בן בטיח נזכר באותם רגעים בסיפורו של הגואל הראשון – ה”ה משה רבינו, והאופן שבו הוא היכה את המצרי אשר עמד להכות איש יהודי, ואיך האירוע ההוא כמו כונן למעשה את מנהיגותו האולטימטיבית. כך ברגע ספונטני אחד של תחושת הזדהות, פועל בן בטיח ומצליח להרוג את החייל הרומאי ולנטרל אותו מכל אפשרות לפגיעה נוספת. הנה גם הוא כביכול הבטיח לעצמו את כרטיס הכניסה לפנתאון המנהיגים ההירואיים של האומה היהודית.
אירוע הגבורה הזה מתפרסם חיש בכול רחבי ירושלים, ובלי שהוא באמת התכוון לכך, או בכלל מבין את משמעות הדברים, הוא מוצא את עצמו בחוד החנית של תנועת התקוממות כנגד השלטון הרומאי בירושלים. כמה בולטת העובדה שאין שם ולו לרגע אחד, כל בחירה מודעת ומושכלת, אלא אך מן סוג של התמסרות אל הרגע, היענות לצו מצפוני שמבעבע בתוכו פנימה. זאת לצד היסחפות לאומית רדיקלית, אשר גורמת לו בפרק זמן קצר ביותר, להיעשות לסמל של לוחמה קנאית ובלתי מתפשרת בשלטון הרומאי, ולא פחות מכך, בכול מי שאך חשוד בשיתוף פעולה כלשהו עם האויב האולטימטיבי הזה.
ולמה בחרתי דווקא בסצנה הפותחת הזו ולהציגה כמייצגת את המוטיב הפנימי של הסרט? כי בעיניי, ישנו דבר מה בכרוניקה הזו שאוצר בחובו את המפתח להבנת טיבה הפנימי של הקנאות בכלל. אך בדייקא וביתר שאת, בהתחקות אחר טיבו של המעבר המטמורפוזי מתודעת המקדש לתודעת בית המדרש, ע”כ המשמעות האתית, המוסרית והדתית של המעבר הדרמטי הזה.
כי אם עד עכשיו ידענו שהדטרמיניזם הוא מפלטם הקל והכמעט מידי של הנבלים, הסרט הזה כמו בא לגלות את אוזננו שהוא לא פחות מכך, גם מפלטם של הקנאים. או אם תרצו, להיות קנאי משמעותו כמעט בהכרח, לחיות בעולם שבו הכול נכתב ונגזר מראש. אין לנו באמת יכולת השפעה ושינוי כלשהו, אנחנו כולנו חבוקים עמוק בתוך המרחב האלוהי, האידיאלי ואפילו האוטופי והדיסטופי (תלוי בנסיבות. לטוב או למוטב).
הקנאות רואה את עצמה כמי שבסך הכול נענית לצו הקוסמי העליון הזה שמרחף ממעל. לקנאי אין באמת בחירה מוסרית – אקטיבית כלשהי מצידו. אדרבה, איך אפשר לבחור כשהכול סביבנו כל כך מעצמו מהדהד את הצו האלוהי המוחלט, את היסוד הפנימי והיותר פונדמנטליסטי של ההוויה. ומה לנו מרחב יותר מובהק להדהוד דטרמיניסטי טוטאלי שכזה, אם לא המקדש. זהו המקום שאליו נדרש האדם לבוא בהרכנת ראש, לבטל ולצרף את עצמו. זהו ההיכל האולטימטיבי והייחודי של ההסתופפות באקלים האלוהי. ״אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶש״ (תהילים נה׳ טו׳). כך רואה משורר תהילים את אופייה המסתורי של החוויה השמימית הזו. כך אנו גם חוזרים ומכוננים מחדש את יחסינו אל האלוהי והנשגב, מגדירים את טיבה הנכון של מערכת היחסים, בהיכן נגמרת האוטונומיה האישית שלנו ומתחילה ההטרונומיה, בתלותנו בנוכחות האלוהית. ובאותה מידה להיפך, בהיכן מסתיים המרחב ההטרונומי (המקדש) ומתחילה יישותינו והווייתנו הַחֻלִּית.
כך שהצטרפותו של בן בטיח אל אלו שלוחמים את כבוד מקדש והנוכחות האלוהית המוכמנת בו, היא כמעט מיניה וביה, אימוץ גורף של הגישה הדטרמיניסטית. למרגע זה ואילך כל מה שהוא יעשה או לא יעשה, יהיה אך מתוך הקשבה וציות עמוק לקול האלוהי המהדהד במקדש, זה שנוכח שם בכול פינה וזועק מכול אבן. כך שממילא, אלו הפועלים באופן אחר, פרגמטי ומחושב יותר, אינם אלא בהכרח מכחישי הקול האלוהי. אותו עוצם של גילוי טוטאלי, שכולם ללא יוצא מן הכלל נתבעים להיות קשובים ונאמנים לו.
כך באיזשהו מקום, אם אנחנו ממצבים את הגישה הפרגמטית אל מול זאת הקנאית, ניתן לזהות בעומקן שתי דוקטרינות תיאו-סופיות המתייצבות זו כנגד זו: מצד אחד, זו המיתית/דטרמיניסטית, הרואה כחובה היותר עליונה את הציות המוחלט לקול האלוהי המהדהד במקדש. לעומת הגישה האתית/בחירתית, המחייבת את שיקול הדעת התבוני, הבחינה וההיגיון. זאת בוודאי כאשר השאלה הנמצאת על המדוכה היא מקומו של המקדש וירושלים, שאלה שנוגעת בבסיס עתיד היהדות והאומה היהודית בכלל.
כמובן שמי שנושא את דגלה של הגישה השנייה, הוא לא אחר מאשר דודו של בן בטיח, רבי יוחנן בן זכאי. באיזשהו מקום ניתן לראות בעצם התאפשרותה של גישה שכזו, כבר אי אז עוד בעת שהבית עמד על תילו, כמציאות המעידה על ניתוק ולו מסוים, מהתלות במרחב הדטרמיניסטי של המקדש. רפלקסיה שהתקיימה בדעתם של חכמים, אשר לא לקחה עוד את ההיות המקדשי כמציאות מובנית מאליה, שבלתי ניתנת לתהייה וערעור. לא עוד קול אלוהי דוגמטי ותובעני שלא מותיר לך הרבה ברירות, כי אם לקבל את מרותו ולהתמסר לגורלו, אלא התייחסות שנעוצה ביסודה דווקא במרחב אלטרנטיבי למקדש, זה שהוא על טהרת האדם ותפיסת אחריותו. זו שאנו קוראים בה: לא בשמיים היא! (עפ״י המתבאר בסוגיית ׳תנורו של עכנאי׳ במס׳ ב״מ נט׳ ע״ב). הוי אומר, לאלוהים (כישות הדטרמיניסטית) כביכול אין כניסה אל המרחב האנושי – אוטונומי הזה. זהו חלל שמוקדש כולו לשיקול דעתם העצמאי של החכמים, אמת מידתם המוסרית, ואחריותם האתית/קולקטיבית.
זאת בעומק הייתה פשר התעמתותם של ריב”ז ואחיינו בן בטיח. האם עודנה בידינו הפריבילגיה להתכנס ולהתמסר בהיכל ה’, להיות חיילים נאמנים לקנאת שמו עלי אדמות, או שמא לצערנו, העידן הזה חלף ואיננו עוד. וכי אדרבה, הסיטואציה הטרגית שהולכת ומתהווה לנגד עינינו, מחייבת שינוי, אם לא אפילו מהפך פרדיגמטי. בראייתו של ריב״ז, יש עלינו מעתה לבקש את “יבנה וחכמיה”.
אך בינו זאת, לא אך בקשה למרחב פיזי/תרבותי אלטרנטיבי יש כאן, אלא הכרעה ערכית דרמטית, הנושאת בחובה היגד תיאולוגי שמחייב מעבר לתפיסה אמונית שונה בתכלית. זאת ראייה המקדשת את האדם, זכות בחירתו וחובת אחריותו, הרבבה לפני שהיא מקדשת את אלוהים ונוכחותו עלי אדמות. כך וכך רק, ניתן לטעמו של ריב״ז, להבטיח את עתיד האומה ואופייה המוסרי והתרבותי.
במאה ה5 כתב התיאולוג הנוצרי-רומי הנודע אורליוס אוגוסטינוס, ספר בשם “עיר האלוהים”. זהו חיבור אשר נחשב עד היום כאחד הטקסטים התיאולוגיים החשובים ביותר בתולדות הדת הנוצרית. בספרו זה, הוא ניסה לשרטט שני ממדי קיום נפרדים-דיכוטומיים זה לעומת זה: “עיר האלוהים” מחד ו”עיר האדם” מאידך. בעיני אוגוסטינוס, זהו קונפליקט מובנה ונצחי, אשר רק באחרית הימים עתיד להסתיים בניצחונה של הראשונה. וכך הוא כותב בהקדמתו שם: “חילקתי את המין האנושי לשני סדרים. האחד מכיל את אלו אשר חיים על פי דרך האדם, והאחר את אלו אשר חיים על פי דרכו של האל. כיניתי שני סדרים אלו, בצורה אלגורית, כשתי ערים: כלומר, שתי חברות של אדם. האחת המיועדת לשלטון נצחי עם האל, והאחרת אשר עתידה להתנסות בעונשים נצחיים עם השטן..” הבאתי זאת בכדי לחדד לעומת תפיסה זו (שהיא כמובן נוצרית בהגדרתה המהותית, באשר היא דטרמיניסטית-משיחית במובהק), את תפיסתו של ריב”ז (שהיא למעשה תפיסת היהדות הרבנית המסורתית) כפי שמתבארת כאן. הפרדיגמה הרבנית מאתגרת במובהק את החלוקה הדיכוטומית ההיא של אוגיסטינוס. ואדרבה, בראייה זו, במציאות הגלותית הנוכחית, בלתי ניתן להבטיח את הנוכחות האלוהית, אלא א”כ, אנחנו במובהק מערבים אותה עם הטריטוריה האנושית, ומעניקים דווקא לבני האדם את יכולת השפיטה וההכרעה.
ואם לחדד יותר את תמצית הטרגדיה האישית של מנהיג הקנאים בן בטיח, הרי שהיא נעוצה בעובדה שאין כאן חלילה כול כוונה רעה או זדונית, ממש לא, אדרבה, ישנה כאן היצמדות כנה ואמתית, טוטאלית ובלתי מותנית, אל אותה הדרת גילוי אלוהי – מונותיאיסטי, שעליה קורא משה רבינו: כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ.. (דברים ו׳ טו׳). כי איך בכלל ניתן לקיים איזשהו משא ומתן, לגלות פרגמטיות ולו מסוימת, כאשר מדובר במלחמה שכולה קודש להבטחת נוכחותו של אלוהים מוחלט וקנאי שכזה! וכמה סמלי שהאסקלציה החמורה במצבו של העם היושב בציון, מתחוללת דווקא בגין אותה מלחמת אחים נוראית, בקבוצות הקנאים בינם לבין עצמם. האופן האכזרי והבלתי נתפס שבו קבוצה אחת (זו של בן בטיח ובר גיורא) בחרה פשוט להרעיב למוות את בני הקבוצה הקנאית האחרת (זו של יוחנן מגוש חלב). איך היסוד האנושי נרמס וחולל עד עפר, בשמו של היסוד האלוהי ועוצם קדושתו. זה לעומת זה, האנושי אל מול האלוהי, התייצבו זה לעומת זה. כשלמרבה הטרגדיה, אי אפשר לקיים שניהם.
ואם ישנה סצנה שמסכמת וכמו סוגרת את הסיפור הכה עצוב הזה, זאת סצנת הסיום שבה עולה שם בן בטיח למרומי החומה, רגע לפני שירושלים והמקדש עולים בלהבות והעם היהודי יוצא לגלות נוראית של אלפי שנים. וכה הייתה שם קריאתו שהלכה והדהדה בהרי יהודה וחוצות ירושלים: “הקיץ הקץ. אתה הוא זה שמלא רחמים, זה מה שרצית? ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שכול מה שעשיתי, לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך בלבד עשיתי זאת. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהֹוָה אֱלהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד!”
אתם מבינים? אין כאן אפילו זכר ללקיחת אחריות וחרטה אישית. לחלוטין לא. האלוהים המלא רחמים, הוא זה שרצה זאת, וכך קרה בדיוק בהתאם לרצונו. דטרמיניזם מוחלט. ולא נחה דעתו, והוא מוסיף והולך, כי חלילה הוא לא עשה זאת לשם עצמו, אלא כולו קודש לכבודו שם מקום. ושמא אם היה עושה זאת קצת יותר לכבודו האישי ופחות לכבודו של מקום, היה נכנס בו גם שמץ של הרהור חרטה, של צער ויכולת רפלקסיה כנה ואמתית. אך לפנינו אדם, או במידה רבה תרבות שלמה, שגם ברגע נוראי זה של חורבן מתעקשת לאחוז בהצהרה האמונה הדוגמטית והכול כך טוטלית וקנאית: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהֹוָה אֱלהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד”. מבלי בכלל לעלות בדעתם כי עם כול הכבוד לאלוהים שבשמים, כאן בארץ מתחת, הבניה והחורבן, הגאולה והגלות, הם בראש ובראשונה מעשי ידי אדם ואחריותם הבלעדית.
כי אולי במקום לאחוז באופן כה אמיץ ובלתי מתפשר בהצהרה האמונה הזו, יש גם מקום לאמץ במקביל הצהרה אחרת, זו שגם היא נשמעה בשעתו אי אז, מפיו של משה רבינו: “הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם…” (דברים ל׳ יט׳ כ׳).
כי לא תורה של קנאות ומוות לפנינו כאן, אלא כזו של חיים והמשכיות, של בחירה ואחריות אישית. תורה המסוגלת להפוך את הקיום היהודי למשהו ארוך ומתמשך, עם או בלי המקדש ועוצם נוכחותו. וכמה כל זה נשמע כל כך אקטואלי ורלוונטי, כמו כאילו התרחש בימים אלו ממש.
ולהלן לינק לצפייה ישירה בסרט המופתי זה:
