דברים שנשאתי בשעת רעווא דרעווין – בסעודה שלישית/מפסקת, בשבת ט׳ באב, שנת תשפ״א – 2021. סמוך ונראה אצל חלקת מחוקק ספון, מייסד ומחולל החסידות רבי ישראל בעל שם טוב זכותו תגן עלינו.
את הכתוב בס’ איכה: “כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים” מבאר הבעל שם טוב כך: “בין המצרים” זהו למעשה המצב שבו האדם קרוע, או אפילו מנסה להיאחז, בין שני קצוות שונים. הוא נע מצד אחד למשנהו מבלי שהוא יכול (או אפילו רוצה) באמת להכריע בין אותם בקוטביות הדיכוטומית הזו.
ה”מיצר” בראייתו של הבעל שם טוב, המצב שבו האדם נמצא באופן שהוא רדוף וגולה ממקומו האותנטי, זה שברור לו לגביו שכך נכון ומתאים לו. כך שהגלות בהגדרתה היא כף קלע רלטביסטי, נטולת הכרעה וודאות. במצב שכזה האדם הוא נע ונד, מיטלטל לאין קץ מבלי שהוא מצליח למצוא ולו פיסת מוצקות אחת. זה גם מה שמותיר את האדם לחשוף ומאויים שבעתיים, מכול משב רוח חולף במרחב החיצון לו. העובדה שאין לו דבר מה משל עצמו, עוגן של זהות והזדהות תרבותית ורעיונית, מה שגורם לו לחיות במיצר תמידי נטול טריטוריה של וודאות שהיא כולה שלו.
תחושת העצבות ומצב האבלות נוגעות בבסיסן, בדיוק בנקודה הזו. כי כאשר מקננת בנו תחושה שאיזושהי וודאות קרובה של אחווה משפחתית וכיו”ב, נעדרות מהווייתנו, אנו חשים בעצבות עד כדי אבלות. היעדרו של המקדש משמעה בהכרח איבוד עוגן של וודאות בחיי האומה הישראלית. נקודת מרכז שכולם מתייחסים ומאמתים את הווייתם לעומתה. מגמת התנועה אל הקצוות וההיתלות בהן, נגזרת מן העובדה שהוא נעדרי מרכז כובד. כי כאשר יש לאדם נקודת מרכז פוזיטיבית להתייחס לעומתה, אין לו צורך להתרחק אל הקצוות, לחפש את המשמעות בנקודות הנושקות למקום שאינו שלו באמת.
אם נרצה, הצדדים השונים והדיכוטומיים, קיימים רק בנקודות הקצה והשוליים, אך בנקודת המרכז, אין ימין ואין שמאל, אין נכון או לא נכון, יש רק נקודת מרכז פנימית אחת, שהיא על טהרת הפוזיטיביות. נקודת חיים המעניקה פשר ומשמעות לכל מי ומה שמתייחס לעומתה. וזהו בדיוק היה טיבו של המקדש, ליצור את אותה נקודת מרכז כובד של וודאות קיומית. זאת וודאות שאינה נגזרת מאיזשהו היסק לוגי/תבוני או כיו״ב, אלא מתוך חיבור מטא-פיזי ליסוד ההוויה וראשיתה. למשהו שכולו פלא, שאין לנו יכולת לתהות באמת על קנקנו.
בדברי הקדמונים מצאנו את המשפט: “אין שמחה כהתרת הספיקות“. הספק הוא אותה הקְרִיעוּת שאנו מדברים אלו. המצב שבו אנו נעדרים וודאות בסיסית, ונגזר עלינו להישאר בכף הקלע של אפשרויות שונות וסותרות, כך שממילא התוצאה היא עצבות ודכדוכה של נפש. לעומת זאת, השמחה מייצגת את תחושת פתרון הספק והאפשרות להתכנס בכול זאת, סביב אמת אחת קוהרנטית. זאת גם הסיבה שאין שמחה כשמחת הניצחון על המן, שנחשב כמייצג את ׳קליפת עמלק׳.
עמלק בגי׳ ספק, הוא זה שכמו לעולם מציג בפנינו צד נוסף, זה האחר (את מה שנקרא “הסטרא אחרא”). הוא זה המערער על האפשרות שלנו לעוגן של מרכזיות וודאות. הניצחון על המן בימי מרדכי ואסתר, היה גדול שבעתיים, דווקא לאור העובדה שהם היו נעדרי מקדש באותה עתֿֿ, עדיין עלתה בידם להכריע את אותה קליפה מתעתעת, וליצור מחדש עוגן של וודאות ומרכזיות. ועד כדי כך וודאות הניצחון היא עמוקה ונוכחת, עד אשר אנו מצווים כמו לאתגר את הוודאות הזאת ביום זה חג הפורים, ובאופן פרדוקסלי להגיע עד למצב של שכרות, שיש בה מן היעדר וודאות, אך דווקא בהיעדרה הוודאות, כשאנו כבר במקום של ה”עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”, אנחנו נוגעים בוודאות היותר מוחלטת, זו שהיא למעלה מכל טעם ודעת. כביכול אנו באיזושהי מודעות אינטואיטיבית הגבוהה שבעתיים מן הממד המודע והמפוכח.
אז במצב זה של החורבן, קליפת עמלק שולטת ומרימה ראש. כך מוצאים אנו בדברי חכמים את האופן שבו כאשר הוציאו הרומאים את הארון והכרובים מבית קודש הקודש, היו מוליכים אותו בראש חוצות וקוראים: “ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו?!” (מס׳ יומא נד׳ ע״ב) זאת קריאה מצמררת שמייצגת את הרלטיביות בתמציותה. העובדה שברכתם של ישראל ברכה וקללתם קללה, מייצגת את האופן האותנטי של הוויתם. באופן ישנה הלימה מלאה בין הדיבור היוצא מפיהם, למציאות עצמה. כי זאת עניינה של אמת, במתאם שהיא נושאת בחובה, בין הדיבור להוויה, ההבטחה למציאות, הדימוי למקור. כך שכאשר הם נחשפים לדימוי האירוטי שנחשף לנגד עיניהם, דווקא שם במקום קודש הקודשים, הם חושפים כביכול את הפער המובנה בין האלוהות המופשטת והאינסופית, לאופן הבעתה בצורה הכה תאוותנית הזו.
ובהקשר לדברינו, קודש הקודשים נחשב כנקודת הראשית הקמאית של ההוויה. הוא מייצג בעמקו את תמציתה של הוודאות והברירות האפשרית, כך שכשהוא נפרץ ומחולל, נעלמת ממילא גם האפשרות לוודאות קיומית כלשהי. ומכאן נגזרת ממילא גזירת הגלות, שכול עניינה תנועה אנה ואנה מבלי יכולת להתרכז ולהתאסף, ובעיקר להתאמת, לעומת נקודת קיומית-מרכזית כלשהי.
וכך מוצאים אנו בדברי חכמים במדרש:
יְרוּשָׁלַיִם אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, ג): וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמִי הוּא אוֹרָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (ישעיה ס, יט): וְהָיָה לָךְ ה’ לְאוֹר עוֹלָם. (בראשית רבא, נט׳ ה׳).
האור הוא האפשרות היחידה שלנו לברירות וודאות כלשהי, כך שירושלים זהו המקום שממנו כביכול זו האמורה להעניק לעולם את תחושת הברירות הזו. ואם בצד הפוזיטיבי כך, ממילא בצד הנגטיבי של החורבן. זאת משמעות קריאתו של הנביא: ‘עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ‘ (איכה ה׳ יז׳). כי המצב של ‘חושך בעיניים’ הוא בהגדרתו היעדרה של האפשרות לוודאות כלשהי. אז אנחנו בגלות, מסתובבים עם כל כך הרבה חושך בעיניים, נקרעים מצד לצד, והכול נדמה בעדינו כבוקה ומבולקה רעיונית וערכית, כזו שלעולם לא באמת נצליח להיחלץ הימנה.
אבל אנחנו כאן במזיבוז׳, בעיר ובמקום שבו הכול התחיל. תנועת חסידות מופתית נוסדה והגיעה לעולם. ואם יש דבר מופלא שאותה הצליחה החסידות להביא, זאת את אותה תחושת וודאות קיומית ודתית. לידתה של החסידות אי אז בראשית המאה 18 הייתה בתקופה שבו מצב ה’חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ’ נהיה עב וטרגי בהרבה. גזירות ת”ח ות”ט ולאחריהן (כתגובה כמעט מפורשת) הופעת השבתאות ע”כ השתמע הימנה, יצרו באומה היהודית תחושה נוראית של טשטוש אובדן דרך. של חוסר יכולת עוד להבחין בין נכון ללא נכון, בין משיח שקר למשיח אמת, בין גאולה לגלות וכו’. ובהקשר זה, היהדות הרבנית המסורתית, הפכה להיות משענת קנה רצוף להענקת וודאות כלשהי בתוך כול סבך ה’מְּצָרִים’ הטרגי הזה (מבלי להיכנס כרגע לסיבות ההיסטוריות לכך).
וכאן בדיוק בנקודת האופל ואובדן הדרך הזה, הופיע כעיר וקדיש דמן שמיא קנחית, אור שבעת הימים רבינו הבעל שם טוב. ולא לחינם הוא זכה בתואר הנפלא הזה, כי מה שהביא הבעל שם טוב מחדש לעולם בכלל ולעם היהודי בפרט, זה אותו אור של וודאות ומשמעות.
בראייתו של הבעל שם טוב, אין לחפש את הוודאות במחוזות המסורתיים של ההלכה ושיחתה, אלא דווקא במחוזות היותר עמוקים של הנפש, של ההתפעלות והכיסופים, הדביקות ותחושת ההתעלות. וכמים קרים על נפש עייפה ממש, הייתה בעבורם תחושת הוודאות המחודשת הזו, שהציעה תנועת החסידות בפני מאות אלפי יהודים בעת ההיא. וכמה שמחה הביאה תנועה זו לאותם יהודים, כשהיא עושה את השמחה לכלי שהוא נפלא ואפילו מכונן, ביכולת לגעת באמת באותם מקומות של וודאות ואמת קיומית.
ולא בכדי, לא הייתה כמו תנועת החסידות בהחזרתה של ארץ ישראל וירושלים בפרט, למרכז היחס הדתי והרוחני של האומה היהודית. ומי לנו כמו הבעל שם טוב, שבעבורו נקודת המרכז הבלעדית הייתה ארץ ישראל, אליה הוא שאף ונכסף כל ימיו, ואותה הוא מיצב כנקודת ההשראה של כל הגעגועים וההתפעלויות באשר הם. וכך הפכה ארץ ישראל להיות מרכזית מאין כמותה לא רק במחשבת החסידות, אלא אף באופן אופרטיבי וממשי (כולל ניסיונו המעשי של הבעש”ט עצמו להגיע לארץ ישראל, שכידוע בסופו של דבר לא צלח בידו), בתנועות עצומות של עליה והתקוממות בארץ נחלת אבות על ידי עליות של חסידים ורבותיהם לאורך כל המאה 19.
אך אם כבר מדברים על ארץ ישראל והיחס אליה בראייתו של הבעל שם טוב, מן הראוי להביא דברים שקראתי היום, אותם מביא בשמו נכדו ר׳ משה חיים אפרים מסדילקוב (שגם הוא טמון כאן ממש במזיבוז׳ באוהל סבו הבעש”ט), בספרו עה”ת ‘דגל מחנה אפרים’. וכך הוא כותב, ממש בפרשתנו פר’ דברים, זאת בהתייחסות לכתוב הפותח “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן” (דברים א׳ א׳)
“איתא בשם אדוני אבי זקיני זללה”ה: כול הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק’ (כתובות קי’ ע”ב). היינו, מי שדומה בעיניו שדר בארץ העליונה שקרוב לקודשא בריך הוא, דומה לו כמו שיש לו אלוה’, באמת אין לו. ומי שדר בחוץ לארץ, היינו שדומה שעדיין לא נכנס בארץ העליונה, בזה דומה כי שאין לו אלוה’, אבל באמת יש לו‘.
אתם שומעים מה שכתוב כאן? הבעל שם טוב אומר לנו כאן אמירה שהיא לא פחות ממטלטת. עפ”י ההשקפה הזו, מי שחש כי שלום עליו נפשו, והוא כבר זכה והגיע אל הארץ המובטחת, אל אותה וודאות של מנוחה ונחלה אליה נכסף העם היהודי כאלפיים שנות גלות, בעצם רק נדמה לו שיש לו אלוהים, אך בעצם אין לו! אך לעומתו, דווקא מי שעדיין מרגיש את עצמו בחוץ לארץ, הוא זה שכביכול יש לו אלוה׳ באמת. וכמה עומק עצום מוכמן באמירה הזו. כי עוד הרבה לפני שהחסידות קידשה את רגבי האדמה הריאליים של ארץ ישראל, היא קידשה והעלתה על נס, את הכיסופים והתשוקה האינסופיים, זו שארץ ישראל משמשת כארכיטיפ של מגמה והתייחסות אל נקודת הוודאות האולטימטיבית. כך שלעולם עלינו להיות במצב תודעתי/נפשי של כמיהה ורצון להגיע, עוד ועוד עד לאין קץ. שחלילה לא ננוח לרגע על זרי הדפנה של הארץ הוודאית, היפה והפורחת, אלא אדרבה, נמשיך בשאיפה אינסופית לתיקון והתשלמות, להעצים באופן מתמיד את הוודאות הנכספת הזאת בתוכנו פנימה. ובינו זאת היטב.
וכשאנו כאן נמצאים ממש בצלא דמהימנותא, באים לשאוב ממימי השמחה והוודאות בבאר לחי רואי, אצל אור שבעת הימים הבעל שם טוב, הדברים הללו מקבלים משמעות שבעתיים. כי הלא בשביל מה אנו עושים את כל הנסיעה המייגעת הזו, אם לא בשביל להתעצם בתחושת החיבור שלנו, לתת לנו להרגיש משהו אחד אמתי, רגש אחד של התפעלות וכיסופין, לאמת משהו בנקודה היותר בסיסית בנפשנו פנימה. זאת אולי תמצית תורת הגאולה לפי החסידות. האפשרות של האדם להתעלות מעל הרלטיביזם הספקני ורצוף הסקפטיות, ולגעת במקומות של עומק ופנימיות שבעתיים, כפליים לתושיה.
אז הלוואי ונזכה לרגע אחד כזה של גאולה. רגע שבו המְּצָרִים השונים והקוטביים יחדלו מלתעתע בנו, שהרלטיביזם הספקני ורצוף הסקפטיות, ייקח קצת פחות מקום ושליטה בחיינו. כך שרגע לפני שאנו נכנסים ליום האבל ומחילים על עצמנו את מנהגיו השונים, כדאי שנזכיר לעצמנו מהי גלות ומהי גאולה, ומה אמורה להיות מכוונת מגמתנו כשאנו מדברים על ה’זה לעומת זה’, בחיינו הפרטיים והלאומיים גם יחד.
ויהי רצון שנזכה בקרוב לראות עין בעין את התגשמותה של התפילה היהודית הנאמרת מידי יום: ‘אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר, וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ‘. זהו אותו האור של הוודאות החדשה, זאת שאנו כה מייחלים להופעתה על כולנו, שכמו תעניק לנו מחדש עוגן קיומי של פשר, תכלית ומשמעות קיומית.
