על היעדרה של האינטימיות בחורבן המקדש1 min read

״אמר רב יצחק בר שמואל משמי’ דרב, ג’ משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב”ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם:תניא א”ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא שבשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב”ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם: ת”ר מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין״ (מס׳ ברכות דף ג׳ ע״ב)

הלילה הוא הזמן שבו אלוהים כמו מבכה את אובדנו של המקדש. בהקשר זה, משמש הלילה כחללה האולטימטיבי של האינטימיות. זהו הזמן שבו הכול מתכנסים פנימה, לחדרי חדרים. ממד הזמן והתודעה שבו העולם הסובב חדל מלפעול במלוא תסיסתו, ורק הדממה האינטימית היא הלוקחת מקום, נוכחת ומפעמת בין בני האדם. ומכאן הזיקה העמוקה אל המקדש, כמרחב שמייצג את חללה הלימנאלי של האינטימיות. מקום המפגש היותר פנימי בין האנושי לאלוהי, החולין והקודש, הארצי הנוכח לעומת השמימי והנשגב. בזמן הזה של הלילה, אלוהים כמו חש באובדן אפשרות נוכחותו בעולם. האלוהות לא נוכחת אלא בדממה ההיא. השאון הטבעי הסובב נושא בחובו יסוד של הדחקת האלוהות ומניעת אפשרות לנוכחותה. זה יתרונו המובהק של המקדש, הסוד המומתק והרגש המפעם, עליהם מצביע משורר תהילים: ״אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ..״. האופן שבו בני האדם כמו מאפסים את הווייתם העצמית לעומתו. מאפשרים לעצמם לבוא ממקום של דממה והרכנת ראש. כאשר זאת המתכונת היחידה שמאפשרת את המפגש האינטימי ההוא. בראייה זו אלוהים בעצם בוכה על עצמו, על כך שאין לו עוד מקום ואפשרות נוכחות.

כאן עוברת הגמרא לגולל בפנינו את המעשה על רבי יוסי, שפעם אחת בעת שהיה מהלך בדרך והגיע זמן תפילה, נכנס להתפלל בחורבה אחת מחורבות ירושלים. העובדה שהברייתא מוצאת לנכון לספר לנו שמדובר ב’חורבה מחורבות ירושלים’, כמובן שאינה מקרית. מדובר בחורבה שחורבנה הוא כתוצאה מן החורבן הגדול ההוא של המקדש. והנה, רבי יוסי בעת שנדרש להתפלל, היינו ליצירת אותה מתכונת פנימית ואינטימית של תפילה, הוא מתקשה לעשות זאת, באשר הוא בדרך, מקום סואן ורצוף בהסחות דעת. או אם נרצה, מקום שאינו סובל אינטימיות. אז לשם כך מוצא לו רבי יוסי חורבה מחורבות ירושלים, ושם הוא מנסה למצוא ולהתחבר לאיזשהו שם ושארית של אינטימיות נפלאה, שהייתה נחלת המקום ההוא אי אז בעת כשהבית עוד על תילו. זהו סוג של היאחזות כמעט נואשת, בקרנות המזבח שכבר מזמן איננו פה עוד עמנו. אך אליהו הנביא, שהוא זה שכמו אמון על הבאת בשורת הגאולה והחזרת השראת השכינה לישראל, שומר לו על פתחו שם בחורבה ההיא, וממתין עד שהוא מסיים את תפילתו. כאשר מיד לאחר מכן, הוא מוכיח אותו נמרצות שלא היה לו לסכן עצמו ולהיכנס לאותה חורבה להתפלל. אך מיד לאחר מכן, הוא דווקא מנסה להבין את הימנו טיבה של החוויה שחווה שם רבי יוסי בתפילתו. ואו אז אנחנו נחשפים אל אותה בת קול ששמע שם רבי יוסי שהייתה מנהמת כיונה בין קירותיו המטים ליפול של החורבה ההיא. וכך קראה הבת קול: ‘אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות‘.. אם נרצה, החורבה עצמה מקוננת ביחד אלוהים על אובדן האינטימיות, אובדנו של הבית במובנו העמוק ביותר. העובדה שהמקום הזה היה פעם בית שלם, מוגן והרמוני, הפך להיות כיום מקום פרוץ וחרב. חללה הטבעי של הטרגדיה, שבו נשמעת קינתו ההיא של אלוהים, על היעדר אפשרותו לנוכחות אינטימית בעולמו.

אך שיעור נוסף לימד אליהו הנביא את רבי יוסי במפגשם הפלאי, בכך כי למעשה קינה זו נשמעת והולכת מסוף העולם ועד סופו, דבר יום ביומו. דווקא כאשר יהודים חוזרים ומתכנסים בבתי מקדש מעט של בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמו מנסים לכונן מחדש אינטימיות של קדושה בינם לבין האלוהים, עדיין אין האינטימיות הזו מספקת ויש בה בעדם די, וזאת באשר היא אינה מתקיימת בחלל היותר טבעי ומכוון לכינונה של אינטימיות פלאית שכזו, בית המקדש במובנו המלא. ואכן, בעומק הדברים, תוצאות הלוואי של היעדר האינטימיות, הן גם אותן הסיבות שבגינן אסור היה לו לרבי יוסי להיכנס אל אותה החורבה: החשד, שהוא הסיבה הראשונה, נושא בחובו את התסמונת היותר עמוקה לטרגדיה המוסרית שבהיעדרה של האינטימיות. החשד עניינו האופן שבו בני האדם משתמשים בחורבה זו על מנת לקיים יחסי מין של זנות, נעדרי כל יסוד של אינטימיות. חורבה זו שהייתה בשעתו בית נאמן, בו מתקיימת האינטימיות במובנה היותר מלא והרמוני, הפכה להיות קורת גג עלובה ליחסים של ניצול וחרפה מוסרית.

ומאותם דברי התלמוד שעמם פתחנו, למדנו עוד, כי חשד זה האמור, הנו מובהק שבעתיים כלפי אותם ‘פריצים’, עד אשר הוא תקף אף בהיותם בשניים. וכפי המתבאר, זאת מהותו של החורבן: חילול אינטימיות הקדושה. וכלשון הגמרא : ״באו פריצים ויחלולה..״ (מס׳ עבודה זרה, דף נב ע״ב׳)

וכמה נפלא לאור כך, להבין את דברי הגמרא להלן, על כך כי: ״כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים״ (ברכות דף ו׳ ע״א). כי עניין שמחת חתן וכלה, הוא באופן שבו כמו תורם האדם אל האינטימיות והקרבה בין בני הזוג שזה אך עתה נישאו, ובכך כמו לוקח חלק בבנייתה של אותה חורבה בדיוק, שכלפיה אנו מייחסים את אותו חשד האמור. כך בבנייתו של עוד בית בישראל, אנו כמו מכוננים מחדש את האינטימיות והטהרה בהווי החיים היהודי. ומעט מן האור האינטימי (שזהו כידוע גם עניין הדלקת נרות שבת. דבר שמטעים באופן נפלא את מאמר חכמים במדרש: ״אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון״) דוחה הרבה מן החושך של חשד הפריצות. והבן זה מאוד.

סכנת המפולת, והחשש מפני המזיקים וכו’ (שתי הסיבות הנוספות שבגינן הורה אליהו לרבי יוסי, מדוע יש להימנע מכניסה לחורבה) גם הן הנן תוצאות לוואי עגומות מובהקות מעובדת היעדרה של האינטימיות, ככזו המספקת תחושת הגנה והכלה העוטפת את האדם מפני פחדים וחששות, חרדות ושאר מרעין בישין.

ואסיים בנבואתו של הנביא ירמיהו: ״כֹּה אָמַר ה’, עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם-הַזֶּה, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה–בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב, וּמֵאֵין בְּהֵמָה. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת- ה’ צְבָאוֹת כִּי-טוֹב ה’ כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּו..״

וכמה זה הלא פלאי פלאות ממש, באופן שבו הנביא ירמיהו מתנבא על החייאתן מחדש של החורבות והשממה, וזאת בזכותם של אותם קולות ‘קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה’.. היינו, הקול של השיח היותר אינטימי ופנימי בין בני זוג מאוהבים המכוננים את ביתם המשותף, באהבה ואחווה, שלום ורעות!