לפני כ 1900 שנה, בשנת 130 לספירת הנוצרים, נפל דבר בישראל. צעיר יהודי בשם שמעון בר כוכבא, שהורתו וגדילתו ממש היו לא בהכרח מתוך שורות בית המדרש, קם יום אחד במחוז יהודה, והכריז עד כאן! לא עוד! יש גבול לכול תעלול שהשלטון הרומאי מעולל לנו, רומס ברגל גסה את כל הקדוש והיקר לעם היהודי, ובראש ובראשונה את ירושלים עירנו הנצחית (כן, גם אם היא לדאבוננו עכשיו חרבה ונמצאת תחת שלטונם). כך הגיע הזמן לומר לשטן הרף! לצאת למלחמת חורמה, להכות שוק על ירך את השלטון הרומאי, להניסו חוצה מעבר לגבולות הארץ, ולחזור ולכונן שלטון יהודי מובהק לעילא ולעילא. זאת הייתה ההכרזה וכך הוגדרה המשימה.
מבלי להיכנס יותר מדי להיסטוריה, רק אומר, כי זאת הייתה קריאת תיגר בראש ובראשונה דווקא כלפי הממסד הרבני. כי הלא מי הוא זה ואיזהו אותו צעיר יהודי מחוצף, אשר מהין לקחת כך את האחריות לידיו? כמה יוהרה צריכה להיות למישהו, בשביל שיכריז על עצמו כנשיא ישראל, וכמי שעומד בראש העם היהודי היוצא להילחם על עתידו ועצמאותו?
קצת רקע היסטורי: באותה תקופה העם היהודי התקבע תחת האתוס הפרגמטי של היהדות הרבנית/פרושית, שיוחסה לרבי יוחנן בן זכאי כמה עשרות שנים קודם לכן: “תן לי יבנה וחכמיה”. הוי אומר, אותנו מעניין בתי המדרש והישיבות, ועד כמה שאנחנו מצליחים איכשהו לקיים את המערכת הזאת, דיינו בכך. והגאולה? היא עוד בוא תבוא לכשיעלה הרצון הטוב לפני אבינו שבשמיים.
והנה, קם לו הבחור הצעיר הזה משום מקום, ולא פחות מאשר לוקח פיקוד על עתידה של האומה. יוצא למלחמת חורמה כנגד האימפריה הגדולה והחזקה בעולם. היש דבר יותר משולל ומופרך מזה?
אבל אם אתם רוצים להבין עוד יותר, את גודל החוצפה של בר כוכבא, כדאי שנביט בדברים המיוחסים אליו המובאים בתלמוד ירושלמי (מס’ שקלים): “כד דהוה נפק לקרבא הוה אמר ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף. הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו”. או בתרגום לעברית: כשהוא היה יוצא לקרב, היה הוא אומר, ריבון העולמים, אל תעזור ולא תקלקל לנו. וכאן הוא היה מביא את הפסוק בס’ תהילים האומר במפורש: “הלא אתה אלוהים זנחתנו” כך שממילא המסקנה הנגזרת היא: “אל תצא בצבאותינו”.
אתם מבינים מה שנאמר פה? בא כאן פתאום איזה צעיר-ביריון יהודי, לוקח את ההנהגה על העם ויוצא למלחמה נוראית (וחסרת סיכוי) על עתידו, כשהוא מהין, לא פחות ולא יותר, לפנות לאלוהי ישראל, ופשוט לומר לו, בבקשה תישאר בבית. או כפי שאומר המשפט הידוע: לא מדובשך ולא מעוקצך. אל תעזור ואל תפריע. ביידיש זה מסתכם אפילו יותר קצר: מָוֹיְחֶל טָוֹיבֵעְס.
תגידו, נוו אז ניחא, איזו ראיה אפשר להביא מעוד צעיר בריון מחוצף שיצא חוצץ כנגד הממסד והקונפורמה הרבנית? כמובן שכאן תבוא התשובה לאלתר, כי באורח פלא, אותו צעיר מחוצף נתפס בעיני רבי עקיבא (שהיה גדול חכמי ישראל באותה עת), כמשיח. לא שום דבר פחות מכך, משיח. שמעתם נכון. הרמב”ם בהלכותיו אף מגדול לתאר כי אותו רבי עקיבא הגדול (שלפי כל החישובים, גילו באותה תקופה היה מעל שמונים), אף עשה את עצמו לנושא כליו של בר כוכבא הצעיר והלך אחריו לכול מקום, כאשר לא רק הוא בלבד תמך בו בראייה משיחית אבסלוטית שכזאת, אלא אף “כל חכמי דורו”. בקיצור, לפנינו ברנש שקיבל בעצם תמיכה אדירה וגורפת מהגדולים ביותר של חכמי ישראל, זאת בשעה שכפי שהבאתי לעיל, האיש דיבר לאלוהים והתייחס להשפעתו, באופן שדומני לא יכול להיות רחוק ומנוכר יותר.
קשה לדבר על התקופה ההיא במונחים חילוניים עדכניים. מה גם, שבר כוכבא, ממש לא היה אדם חילוני כפי שאנו מכירים זאת בהגדרות הרווחות כיום (ישנם ממנו אף מכתבים, שבהם הוא מבקש שישלחו לו ולכוחותיו, ארבעת המינים אי שם למקום הימצאותם במדבר יהודה). אבל מה שכן, את האתוס הזה, של הגדרתו ומיצובו מחדש של אלוהים בתוך ההיסטוריה היהודית, דומני שאפשר לגמרי לייחס אליו. מרד בר כוכבא, תהיה המחשבה שאנו חושבים אודותיו אשר תהיה, היה למעשה הראשון שהניח את היסודות לאתוס החילוני-הציוני שהתגבש ועלה (והפעם בצורה בריאה והגיונית לאין ערוך), כמעט 1800 שנים לאחר מכן, אי שם בבאזל שבשוויץ. אם תרצו, אני מתקשה לחשוב על ממשיך דרכו של בר כוכבא, יותר מאשר היהודי ההוא עם הזקן, בנימין זאב הרצל.
כי במילים פשוטות מה שלמעשה אמר בר כוכבא ואמר הרצל הרבה מאוד שנים לאחריו, זה שעם כל הכבוד למקום והנוכחות של אלוהים בחיי העם היהודי, אם אנחנו באמת רוצה לוודא שעתידו נמצא בידיים טובות, אין מנוס מן המסקנה הריאלית, כי אנחנו אלו שצריכים לעשות את מה שצריך ולקחת את מלוא האחריות הנדרשת. באיזשהו מקום בר כוכבא, עוד ההין לומר זאת בצורה מפורשת שבעתיים. הוא פשוט אמר לאלוהים, ראינו מה אתה מסוגל עד כה (“אתה אלוהים זנחתנו”), כך שממילא טוב תעשה, אם לא תתערב מה שקורה פה עכשיו (“אל תצא בצבאותינו”). אז נכון, המאבק של בר כוכבא היה כנראה חסר סיכוי, אבל ההבנה שבכל זאת הייתה שם, וזה יש להניח גם מה שהבין גדול החכמים רבי עקיבא (וכל חכמי דורו, כל’ הרמב”ם), שאם עדיין ישנו איזשהו סיכוי שמשהו אמתי יתחולל לעם היהודי, והעתיד שלו ייראה שונה מאיך שהוא נראה עכשיו, זה יקרה דווקא דרך צעירים נועזים, בריונים עם הרבה מאוד שרירים בידיים וחוצפה יהודית בנשמתם פנימה, שייקחו אחריות ויעשו מעשה.
אז תגידו לו אתם, ישנו אתוס ציוני מובהק יותר? האם ניתן בכלל לחשוב על הציונות במנותק מהאתוס הכה צלול ונחרץ הזה? כמה חוסר השלמה מובנה ישנו כאן במציאות הגלותית. דחייה מוחלטת של הראייה הגורסת, אנחנו פה עד להודעה חדשה. קרי, עד שאלוהים יחליט מתישהו ברוב רחמיו, לשגר לנו את משיח צדקנו.
ואגב, הדבר המדהים בכל הסיפור הזה, זה שהרמב”ם בהלכותיו, מסיק קביעה ה ל כ ת י ת מאותה תמיכה גורפת של רבי עקיבא בבר כוכבא, ע”כ שלמעשה מלך המשיח לא צריך ולא אמור להיות צדיק גדול או פועל ישועות פלאות ונצורות בקרב הארץ. אז מה הוא כן צריך להיות? גיבור ואמיץ, חזק ונועז, מי שלא מהסס לקחת אחריות על עמו ועל מולדתו במלוא הגבורה והתעוזה הנדרשת. או בקיצור, כן ממש כמו אותם לוחמי פלמ”ח, המחתרות, וכל היתר. כך שאם תרצו, הציונות לא נולדה על ידי בנימין זאב הרצל, אך לפני קצת למעלה ממאה שנה, אי שם בבזל שבאירופה בשלהי המאה 19, אלא דווקא שם בארץ ישראל – באזור העיר ביתר, על ידי אותו צעיר יהודי נועז וחדור תחושת שליחות ומודעות משיחית, ה״ה שמעון בר כוכבא. ויש עוד להאריך בזה כהנה וכהנה
הבהרה בשולי המאמר:
הדברים האמורים במאמר זה, לא באים כשיר הלל לבר כוכבא. ממש לא. כי אכן כי כן, האכזבה והשבר מהמעשה המשיחי-חילוני הזה, היו קשים ומרים. כך שאין ספק שבדיעבד וברטרוספקטיבה, בלתי נמנעת השאלה האם אכן היה שווה ומוצדק כל הסער הגדול והנועז ההוא? בדבריי במאמר בחרתי במודע שלא להיכנס לכך.
מה שכן ניסיתי לעשות זאת, הוא להצביע על המגמה ה”חילונית” של אותה תנועה, כאשר היה יסוד מובהק כנגד הסמכות האלוהית-מסורתית, ובוודאי כנגד תפיסת הגאולה בידי שמים, ובכך שהיא אמורה להוות פנומן אידילי שמממש את הרצון האלוהי עלי אדמות. כאשר עם כל זאת, הוא דווקא זכה לתמיכה עצומה מהממסד הרבני, ובייחוד מהדמות הרבנית היותר בולטת ומשפיעה באותה תקופה, רבי עקיבא. בעיניי עכ”פ, זאת עובדה שהיא לא פחות ממדהימה.
זאת ועוד, ישנם לא מעט קולות שמשווים את תופעת בר כוכבא ונס המרד שהרים בגאון, למשיחי כזב אחרים לאורך הדורות, כמו למשל שבתאי צבי וממשיכי דרכו, וע”כ שומה להבהיר, כי כמי שעוסק לא מעט בסיפור השבתאות, ספיחיה והשפעותיה, ההשוואה לבר כוכבא ומעשהו המשיחי, רחוקה מלהיות נכונה. ישנה יותר מאשר אבחנה אחת בולטת בין שתי התופעות. אך די עם אזכיר, כי עם כל הביקורת על בר כוכבא, עדיין בלתי ניתן לראות בו שרלטן/מגלומן שרק ניסה לצוד בקסמיו הכריזמטיים את העם היהודי ולמכור לו הבטחות שווא וסיפורי אלף לילה ולילה. כי אחרי הכול, מעשהו של בר כוכבא היה צבאי/הרואי בהגדרתו. כזה שבשיא הצלחתו אף הביא לשלטון יהודי-אוטונומי בחלקים נרחבים מארץ ישראל, עד אשר על מנת לסלקו, נאלצו הרומאים להביא את האוגדה הבריטית בניצוחו שם המצביא יוליוס סוורוס, על מנת להכניע סופית את מרד היהודים (וגם זאת רק לאחר כמעט חמש שנים של מרד קשה, שכאמור גם השיג הצלחות רבות).
די אם אזכיר עוד בהקשר הזה, את האבידות העצומות שנחל הליגיון הרומאי לאורך שנות המרד (לפחות לפי מה שרווח כיום במחקר ההיסטורי): הלגיון ה-22 דיאוטריאנה הושמד כליל. הלגיון ה-10 פרטנסיס ויחידות חיל העזר ספגו אבדות כבדות. כמו”כ, ייתכן כי גם הלגיון ה-9 היספנה הושמד במרד זה.
ודומני שדי בזה.
