הערה על השיח המחפיר והדמוגגי בעניין החטופים והעסקה שעל הפרק1 min read

ואחרי שהכול, אבל הכול, ייגמר, אינשאללה, בקרוב ממש, במהרה בימינו – אמן, מישהו יצטרך לתת את הדין על האופן שבו לאורך כל חודשי המלחמה הנוראה הזאת, נעשה דה-לגיטימציה ברורה ושיטתית לכול דעה אחרת, כזאת שדחתה על הסף עסקאות מחרידות שתוצאתן כמו ידועה וכתובה מראש, חרוטה בדמם של מאות ואלפי ישראליים שהולכים לשלם בחייהם על עסקאות הזוועה הללו. זאת לצד תיעדוף מבעית של חטופים אלו על פני חטופים אחרים, ועל האופן שבו במדינת היהודים מי שנמצא בתחתית שרשרת המזון, הוא מי שאיתרע גורלו להיות גם צעיר (מתחת לגיל 50, כן?) וגם ממין זכר, וגם ה’ ירחם, חייל נאמן וגיבור בצבא הגנה לישראל.

אבל מה שקורה בימים האחרונים זה אפילו גרוע ומפחיד שבעתיים. כי כבר ממש לא מדובר רק בדה-לגיטמיציה של העמדה הנגדית (זו שהיא לגיטימית ואפילו מתחייבת לא פחות), אלא אף בדה-הומניזציה מובהקת. כל אותם בעלי השפעה, אם זה שרים או חכ”ים, או סתם אנשים טובים שאכפת להם באמת משלום החטופים לא פחות מכול אחד אחר, אבל בו זמנית גם אכפת להם מכול אותם חטופים חיים שעודם מסתובבים כאן בינינו,ֿ ולא יודעים שהם,ֿ כן ממש הם, הולכים להיות החטופים והקורבנות הבאים בתור. אתם מבינים? הגענו אשכרה למצב שכול מי שמביע עמדה שכזאת, הוא משיחי הזוי ומטורלל, בלתי אנושי, אכזר וערל לב, מיזנטרופ ושונא אדם. מי בשם הזיותיו המשיחיות, הוא לא פחות מאשר אדיש ומנוכר לחלוטין לחיים של אומללים שזועקים אלינו להצלתם מעמקי השאול של עזה.

כי מה לעשות, צריכים לומר זאת בצורה הכי ישירה וברורה: היום הולכים לצאת לחירות עולם, עשרות רבות של ‘יחיא סינואורים’. ושאף אחד לא ישלה את עצמו, המפלצות בדמות אדם הללו, לא הולכים לעשות לביתם ולהיות אנשים נאמנים למשפחתם וקהילתם, אלא יוצאים מבתי הכלא הישראליים, היישר לאייש את התפקידים הבכירים ביותר של הארגון האיסלאמיסטי-נאצי הנורא בעולם, זה שביצע בעם היהודי את הזוועה הקשה בתולדותיו מאז השואה. אין שום דרך אחרת לייפות את זה, צריכים לקרוא לילד הזה בשמו האמתי, בלי קשר לשאלה אם אנחנו בעד או נגד העסקה: מדינת ישראל עומדת במו ידיה לאייש את הפיקוד הבכיר של האוייב הכי גדול ואכזרי שלה. לרענן את שורותיו, ולהזרים לו כוח ודם חדש, רענן, שטוף בשנאת יהודים תהומית. זאת כשהוא נחוש מאי פעם להפוך את השנאה הזאת למעשים ותוכנית אופרטיבית. ואת המחירים של המציאות הבלתי נתפסת הזאת, אנחנו, כולנו, הולכים לשלם – ובריבי דריבית. וסליחה אם זה נשמע למישהו כמו נבואת זעם.

ורק הערה קצרה לסיום: כפי שכבר כתבתי כאן בימים האחרונים, בדילמה הקורעת הנוכחית, אני ממש לא בהכרח יודע מה נכון ומה לא, ובוודאי שממקום מושבי כאזרח מן השורה, אין לי באמת מושג מה הייתי עושה או מצביע – לו הייתי שם בצמתי קבלת ההחלטות הרלוונטיות (וכמה שאני מודה לאלוהים שאני לא שם), אבל מכאן ועד אותה דה-לגיטימציה – וקל וחומר דה הומניזציה, הדרך רחוקה ביותר. וכמה שזה אות של קלון לנו, כחברה, כקהילה, כלאום.

אבל מה לעשות, כנראה שזאת עוד תסמונת לוואי של השיח הכ”כ רדוד ונבוב- עלוב ודמגוגי, ששוטף אותנו כבר כל כך הרבה זמן. איך לעזאל הפכנו לעם שלא באמת מסוגל לנהל דיון ואפילו וויכוח נוקב, מבלי שנרד למקומות הכ”כ נבובים ופונדמנטליסטיים הללו. כן, שמעתם נכונה: פונדמנטליסטיים.