שטיסל היא סדרה פסימית במובנה האופטימי. כאן לדעתי נעוץ אחד מסודותיה היותר נפלאים, שלא לומר כמוסים. טוב, זאת כמובן מעבר להיותה מופתית מבחינה קולנועית, תסריט, בימוי, משחק, תפאורה וכול היתר. אבל זה הלא מן המפורסמות שאינם צריכים ראייה, ובוודאי שאתם לא באמת צריכים אותי פה בשביל שאגלה את אוזנכם על כך. כך שמה שאני באתי לכתוב עליו, הוא דווקא אותו ממד, שאיכשהו הבנתי בנוגע לסדרה המופתית הזו, בעקבות הצפייה בפרק הראשון מעונתה השלישית של הסדרה שעלתה לשידור אך לפני יומיים.
אז מבלי שאחטא יתר על המידה בחטא הספוילריות (זה שכידוע אין עליו כפרה), אומר כי מה שאנחנו נחשפים אליו כבר בפרק הראשון, הוא באופן שבו מתנהלות הדמויות כמעט בתוך טרגדיה מובנית. מן מצב אסוני שהוא אינהרנטי בחייהם, כאשר כעת נותר רק כמו לתור אחר הדרך איכשהו לשרוד את המציאות העגומה הזו. להמשיך בכול זאת הלאה.
הדברים כמובן אמורים בראש ובראשונה, בנוגע לגיבור המרכזי (לפחות לטעמי), ה”ה קִבֵע מיודענו. מי שאחרי אינספור תלאות של התאהבויות ואכזבות, רווקות חרדית מאוחרת (זו שהיא אסון בפני עצמה, בחברה המסוימת הזו), הצליח לזכות במה שנחשפנו אליו ממש בשלהי העונה האחרונה, להינשא. להקים את ביתו בכרם ישראל עם אהבת אמת בחירת לבו, תרתי משמע.
שוין, אז מתברר שמה שהיה נראה כהגעה סוכ”ס אל המנוחה והנחלה המיוחלת, התברר כלא פחות מאשר אסון נורא שפקד אותו בהמשך. וכאמור, מבלי להרחיב ביותר פרטים אינפורמטיביים, ניתן לנחש כי קִבֵע שלנו הוא האחרון שירים ידיים, ישקע לו אל ייאושו המר. כי שוב בפעם המי יודע כמה במקרה שלו, צפה ועולה לו הפילוסופיה הַקִּיבֶעִית, או אם תרצו, הפילוסופיה הקיומית מבית מדרשה של שטיסל כולה. איך בכול זאת שורדים? מהו הסוד שבאמצעותו בכול זאת, ניתן למצוא ממד של נחמה ומזור. תחושה של משהו לחיות בעדו, להיאחז בו במצבים כה קשים שהולכים וסוגרים עלינו בחיים הללו, מכול צד אפשרי.
קִבֵע מעלה ומציב את העיסוק האמנותי כדרך היותר אולטימטיבית לאותו אסקפיזם מדובר. אך לא בריחה מהחיים יש כאן, אלא אדרבה, באופן פרדוקסלי ישנו כאן דווקא ממד של בריחה אליהם. בראייתו של קִבֵע האמנות היא כמו החיים עצמם. כך הוא גם מציג זאת מול אשתו הטרייה, רגע אחרי שהם נכנסים לביתם החדש בלילה הנפלא ההוא של ליל כלולותיהם. ורגע לפני שהם מתאחדים לראשונה באהבתם הגדולה, הוא מתעקש דווקא לצייר אותה, כך עומדת לבי בפתח הבית כשהיא כמו לכודה בשמלת כלולותיה. ‘מתי כבר תתחיל לחיות את החיים עצמם’? היא שואלת אותו. כשהוא משיב לעומתה, ׳וכי יש הבדל בין החיים עצמם לבין התיעוד האמנותי׳? יש כאן אמירה פילוסופית נוקבת על אופיים של החיים כמן משהו חמקמק שכזה. מציאות שדורשת ממך, קצת שלא להיות, לחמוק חוצה מהדבר עצמו, אל המיצוב הטרנסצדנטי שבצדו השני של הקנבס, זה המתעד, המשקיף על הדברים מבחוץ, כמו לא שייך, על מנת שבאמת לחוות אותם במלוא עוצמתם. או אם תרצו, לחוות אותם באופן היותר אלמותי שלהם. זה שלא שולט בו היגון, האובדן, הסבל והטרגדיה.
כך באותו הלילה, ליל כלולותיו, כמו ניבא קִבֵע ולא ידע מה ניבא. קצת מזכיר את יעקב אבינו, שבוכה כבר שם ברגע הראשוני ההוא, כשהוא פוגש לראשונה את רחל אהובתו אצל הבאר, ובוכה על צווארה. ובראיית חז”ל, הוא כבר רואה את הטרגדיות שעוד בוא יבואו בהמשך וכו׳. אז כפרפרזה לסיפור הקמאי ההוא, גם קִבֵע כמו מרגיש שאת יבוא, וליבו אומר לו שהוא צריך כבר אז לתעד, להנציח את הרגע ההוא על הקנבס, להפוך אותו למשהו שאין שום טרגדיה בעולם שתוכל לשלוט בו. זה כמובן מה שכה מקשה עליו בהמשך, למכור את הציור הפלאי הזה, ולו גם בעד הון רב, גם כאשר מצבו הכלכלי כה קשה ועלוב.
ואם הדברים אצל קִבֵע מיודענו כך, במובן מה העלילה חוזרת על עצמה גם אצל יוסל’ה אחיינו הצעיר, זה שממש זה עתה אך התחיל “לשמוע’ שידוכים. את האהבה האמתית אין באמת כמעט אפשרות למצוא באופן הממוסד והמוכר. הקונפורמיזם הקיומי, בוודאי זה החרדי, לא ממש יכול לאפשר למצוא את אותה חלקת אלוהים ופיסת שמים של אושר ותקווה. זאת צריכה כמעט בהגדרה, להיות אהבה שמקלקלת את השורה ומתנגדת לה. כך אתה אמור איכשהו להסתמך, על מרחבי הטעות והסטייה. לבנות על האפשרות שמא בכל זאת, במקום השירה שאתה אמור לפגוש, תבוא שירה אחרת. אך לא סתם אחרת, אלא אפילו כזאת שהיא מאותם אלה “שאוהבים את הדג שלהם קצת חריף יותר”. רחמנא ליצלן. זו שהיא הכי כנגד “מה שמקובל. כמו שצריך, לפי הספר” (כלשונה של גיטי, אמו של יוסל’ה)
אז שמא דווקא אז, מבחור ישיבה שבכלל נמצא בעולם של ‘תיירה, תיירה ותיירה’, אתה תספר לאמא שלך כמה שאתה ‘מאוהב’. לא פחות. ואז איכשהו גם במקרה, לגמרי בטעות, בדרכך חזרה מהכותל אחרי שהתפללת על אהבתך הנעלמת ההיא, אתה גם אשכרה תפגוש בה. ממש שם במעלה המדרגות שעולות לעיר העתיקה. אז אם לא הובן גם בהקשר הזה, את ממד האושר, תנסו לחפש באזורי השוליים, בסטיות הסטטיסטיותֿ, בחריגות האמנותית. בבריחה ובהתכנסות מפני המציאות בתוצרתה הריאלית, איך שהיא כמות שהיא.
ואם נציץ עוד קצת, בדמות האב המיתולוגית שבסדרה, מיודענו שוּלֶעְם הנפלא, גם אודותיו אנחנו למדים משהו בפרק הזה. דווקא מי שאמור לייצג את התפיסה הממסדית היותר שמרנית ומסורתית, זה שדבק במסורת אבותיו וקהילתו הירושלמית, באופן היותר אדוק ונאמן, מגלה לפתע כמה המציאות העדכנית שהוא נמצא בה, כבר לא ממש יכולה להמשיך ולהכיל אותו. משהו בדפוס עולמו התרבותי (והמוסרי) כמו אינו הולם עוד את העולם הפדגוגי החדש. אמנם ברי הדבר, כי הדרישה לסילוקו, יותר ממה שהיא נובעת מאיזושהי ראייה מוסרית – פדגוגית, יש בה מן גסות הרוח התרבותית. מן מנגנון אבולוציוני שכזה, שפולט חוצה את הדור הישן. בעיני הדור החדש (המיוצג בדמותו של קובי אריאלי הנפלא!), שוּלֶעְם שלנו אינו אלא עוד סתם איזה זקן חתיאר, שעבר זמנו ובטל קרבנו, ועליו לרעות עד שיסתאב. וכאן, כמן אריה זקן שקם מרבצו וחוזר לשאוג, כך מגלה שוּלֶעְם את העולם האנרכיסטי. את האפשרות לבעוט ולהתריס בכולם בשער בת רבים. הוא עומד שם על הבימה בטקס הדינר החגיגי, ולא פחות ולא יותר, מודיע קבל עם ועולם על הקמתו של חיידר חדש אלטרנטיבי. זה שיתעקש ‘לָלֶכֶת לְפִי הַהַשְׁקָפָה הַטְּהוֹרָה וּמָסֹרֶת אֲבוֹתֵינוּ’.. והביטו כמה פרדוקס נלבב נעוץ כאן. במעשה של אנרכיזם מובהק הוא מייסד למעשה את החיידר המסורתי והשמרני באמת.
אז אם היינו צריכים מן סוג של סגירת מעגל להיגד הפרדיגמטי ההוא שאצור לטעמי בסדרה הנפלא הזו, גם כאן אנו נחשפים לממד של חתירה, היציאה מן השורה והמקובל, כאפשרות של גאולה. שוּלֶעְם מוצא את מקלטו מפני מה שהולך ונגזר על ראשו ואחריתו, באותו מעשה חריג, זה שחותר באופן חריף תחת אושיותיה של הקהילה שהוא חלק בלתי נפרד הימנה.
אז שמא, זה מה ששווה להטות אוזן לסדרה הזו ולקול המהדהד הימנה. לנסות ולמצוא מקלט דווקא בשוליים. להפוך את אפשרות ההילמטות מן החיים והחתירה תחתם, דווקא למקור של תקווה ואף גאולה. לתור אחר המזור והנחמה, באותם אזורים מוכמנים, נון – קונפורמיסטיים וחתרניים. כי לפחות בראייה ה’שטיסלית’ זה חלקנו בכול עמלנו, ואין לנו שיור אלא רגעי הקסם הללו.
ואחרי כל זאת, כמה טוב לדעת שבחורף הבא עלינו לטובה, אנחנו הולכים להתפנק עם היצירה הנלבבת הזו 
